מחזור

אני לא הולך לכתוב על הכוס המדמם שלי (היום).

החיים הם שידור חוזר של החיים. אותו סיפור, כל הזמן. איך יוצאים מהמעגל? איך משנים דפוס? אם אני לא משתנה, אז אולי אי אפשר לשנות. או שאני כן משתנה, אבל המסלול לא, המחזוריות של החרא לא משתנה. 

לעבור דירה, עיר, בי"ס, עבודה, להחליף חברים. זה לא משנה. התבנית לא משתנה. שלי, של התסריט. אפשר לומר שזה לא להיכנע, זה להבין. 

כמו שהחיים הם מַחזוֹר, או מִחזוּר, גם ההרגלים. שלי ושל אחרים, שזזים קדימה ואחורה אבל לא משתנים או מסתגלים. נוצר מצב שאת כל החיים מעבירים בניסיון להילחם במסלול, במחשבה - כי אם לא נילחם, ננוצח.

כל שנתיים עזה. כל שנתיים דירה. כל שנתיים עיר. כל שנתיים בי"ס. כל חצי שנה עבודה. כל שישי (לא) מסיבה. "אבל הכל תלוי בך! צא, עשה, שנה!". בולשיט, אני לא שולט במסלול, אני צף לאורכו, מנסה להשאיר את הראש מעל המים.

   

לא/שוב

אני חייב למצוא עבודה. אני חייב לצאת מלא ולהשתכר מלא ולקנות יותר ממה שאני קונה ולאכול בחוץ ולבשל בפנים וצריך מקום לגור וצריך מעצב פנים. אני חייב למצוא עבודה.

ידעתם שבלי תואר ראשון אתה בעצם לא יכול לעשות כלום? אף עבודה של לענות לטלפונים שמונה שעות תחת הפלורוסנטים-הלא-משזפים ולהיות בפייסבוק כל הזמן לא מתאימה לך, אם אין לך תואר ראשון. ומה אם קורות החיים - התמצות הלקוני של תרומתי האפסית ליקום - הם רשימה של עבודות שאת כולן עזבתי אחרי שנה? אז מה יש לי להציע, שהוא בר הוכחה כמובן, כי עצם היותי אני והצעתי אותי היא חסרת כל חשיבות.

אנשים ממש טיפשים עושים היום הכל. הם סיימו לימודים אקדמיים לפני, קנו בית לפני, הם יקנו בגדי יוקרה (פחות יפים משלי) לפני ויהיו הבוסים שלי (לפני?). ואני, פעם בשנתיים חוזר להורים. כל קיץ, עובר דירה. פעם ביומיים, מחליף חלום. אני עצלן, מפונק ואנוכי. וגם עייף, אדיש ומכחיש.

בסופו של יום, גם אני רוצה לקטר (על דברים שאחרים יחשבו שראוי לקטר עליהם) ולהעלות לפייסבוק תמונות שלי שיכור במסיבה שהוצאתי בה 200 שקל על אלכוהול ו-120 שקלים חדשים נוספים על כניסה ו-60 שקלים על מונית ו-800 שקל על בגדים חדשים להערב ואייפון 5 וקטנוע 50 סמ"ק לעיר ומזדה 2 לבינעירוני. גם אני רוצה. להפסיק לישון (אני לא מבין מה הבעיה ב-20 שעות שינה ואז 24 שעות של פעילות), להתחיל לאכול, לתפוס שמש, להזדיין, תירוץ לשעון מעורר בשמונה בבוקר ותואר ראשון ומסלול מהיר לדוקטורט ועצמאות וכסף כסף כסף. בלי לקרוע את התחת, כמובן. 

עוד צ'אנס לעוד מקום ולעצמי (ואחר כך לעוד מקום ולעוד מקום ולעוד...). חיפושים, אחרי אותם הדברים בדיוק. שוב.