החיים הם שידור חוזר של החיים. אותו סיפור, כל הזמן. איך יוצאים מהמעגל? איך משנים דפוס? אם אני לא משתנה, אז אולי אי אפשר לשנות. או שאני כן משתנה, אבל המסלול לא, המחזוריות של החרא לא משתנה.
לעבור דירה, עיר, בי"ס, עבודה, להחליף חברים. זה לא משנה. התבנית לא משתנה. שלי, של התסריט. אפשר לומר שזה לא להיכנע, זה להבין.
כמו שהחיים הם מַחזוֹר, או מִחזוּר, גם ההרגלים. שלי ושל אחרים, שזזים קדימה ואחורה אבל לא משתנים או מסתגלים. נוצר מצב שאת כל החיים מעבירים בניסיון להילחם במסלול, במחשבה - כי אם לא נילחם, ננוצח.
כל שנתיים עזה. כל שנתיים דירה. כל שנתיים עיר. כל שנתיים בי"ס. כל חצי שנה עבודה. כל שישי (לא) מסיבה. "אבל הכל תלוי בך! צא, עשה, שנה!". בולשיט, אני לא שולט במסלול, אני צף לאורכו, מנסה להשאיר את הראש מעל המים.
אני לא עף על המצעד. עפתי במצעד, אבל אני לא עף ממנו. זו לא חוויה קלילה או קלה (בטח לא לעור השרוף שלי). אשים בצד את הדיון על התוכן של המצעד, המימון ונותני החסות, המרוויחות והמפסידות וגם על נחיצותו. כי אולי הוא אינו נחוץ או לא משרת מטרותיו (מהן? דיון שגם אליו לא אכנס כרגע).
במהלך שבוע הגאווה מתקיים בסינמטק ת"א פסטיבל סרטים גאים. ראיתי היום סרט פורטוגזי ברזילאי מקסים "הדרך שבה הוא מביט" (Hoje Eu Quero Voltar Sozinho). בסרט, נער עיוור, הפאג-הגית המצחיקה שלו והנער החדש בכיתה. כמובן שהעיוור סובל מבריונות, שמתעצמת אחרי שהקשר בינו ובין הבחור החדש מתהדק. כמובן שהם חתיכים וחמודים ויש שיר של בל וסבסטיאן והכל מגניב, יופי טופי.
לכבוד המצעד (סתם תירוץ) שמתי לק. אדום, זה כל מה שהיה. אני מורח גרוע, אין לי ציפורניים ללק ולמרות הצבע, אני גם לא גרושה. הלק נשאר מאתמול. היום, בדרך לסינמטק, עצרתי במעבר חציה (לא ברור למה) וממכונית שעצרה גם היא ברמזור נזרקו לעברי הערות הומופוביות. נו טוב, מה חדש. לא התרגשתי יותר מדי (גם לא יכולתי להזיע יותר ממה שכבר גם ככה הזעתי אחרי הליכה של חמש דקות), רק קיוויתי שהרמזור כבר יתחלף. התחלף ואז ראיתי את הסרט.
אז במצעד לא לגמרי כיף וגם לא כולן מרגישות בטוחות במהלכו. ונכון, הלכתי עם לק ולא חטפתי מכות, כולה כמה עקיצות. ונכון, פה זה לא אירן. פה מגניב יופי טופי.
אני לא דורש שוויון, כי אני לא מכיר אף אחד/אחת שמרגישים לגמרי בטוחים כשהן הולכים ברחוב, אז מה שווה בזה. אני לא רוצה להיות כמו כולם (כי כולם לא לרמה שלי), אני רוצה להרגיש בטוח בכל מקום בכל צורה, ואני לא. לא רוצה להרגיש בלתי נראה, אבל גם לא לקבל מבטים.
אני לא יודע אם המצעד זה מה שישנה את הסביבה או את התחושות שלי (לפחות במתכונתו הנוכחית). אני רוצה (ובעצם קיומי אף דורש) להרגיש בטוח (לאו דווקא להיות מי שאני, אלא פשוט להיות) במרחב, לא משנה עם מי אני חולק אותו.
טוב, יש מצב שהבעיה היא אצלי. גסות רוח, אפשר לומר אלימות מילולית, מפריעה לי. עושה לי בחילה, מורידה את העיניים שלי לרצפה לחפש מפלט מהבושה והמבוכה.
תקנו אותי אם אני טועה (משהו שעוד לא קרה מעולם), אבל הומואים זוכים להיתקל בסיטואציות אלימוֹת מילולית (ואולי גם פיזית) יותר. אני רותח אחרי מקרים כאלה, בעיקר כמובן כשהם קורים לי ובמיוחד אל מול חברים או משפחה. בא לי שזה לא יקרה יותר, בא לי שהפוסטמה שזרקה מילה תמות ובא לי שלהיות הומו לא תהיה עילה להצקות או לאמירות, שלשומע מהצד לא ישמעו פוגעניות, אך הן גסות, חודרניות, חצופות ומרושעות. אז לא אלימות מילולית, אלא גרוע יותר, ארס במסווה הומור וחברותיות (ואף קבלת הומואים).
כאמור, הבעיה היא שלי (גם כי אני הומו וזאת אכן בעיה וגם) כי אולי עלי להשלים שזאת המציאות. היא אלימה, מציקה, מעיקה, גם בגדול וגם במגרש הפרטי. ועם כמה שהייתי רוצה לשנות לפחות במגרש הפרטי שלי, בנושאים הנוגעים אלי וחשובים לי, זה בלתי אפשרי. יענו, הגסות תישאר חלק בלתי נפרד מהסביבה היום-יומית.
אם אגיד לעצמי שככה זה אצל כל ההומואים (הכללה נוראית שלא רק סטרייטיות טיפשות משתמשות בה), מתמיד ולתמיד, אם אחליט שאין באמירות כאלה משום רע, שהן חלק מהחבילה, אז אולי לא אפגע כל כך. אולי הבעיה היא לא מה/איך שנאמר אלא זה שזה מזיז לי שמישהו מרשה לעצמו להגיד זאת. אם אקבל את העובדה שרוע וטיפשות, אלימות ובורות פה כדי להישאר ושזה אפילו הגיוני ומתבקש, בפרט אצל הומואים, אז אולי זה לא ירגיש כזה מגעיל ואני לא אופתע כשזולגת הומופוביה מפה של מישהי שמתה על הומואים.
כשיוצאים מהמיטה בחמש אחה"צ, ה"יום" מתחיל רק אחרי המהדורה המרכזית. העיניים שלי רואות עוד פחות טוב (כרגע המספר במשקפיים שלי הוא עלית הארק) בזמן האחרון, שכן לא הסתכלתי לאחרונה בנקודה יותר רחוקה ממסך המחשב או לחילופין בכל דבר שהוא באור יום.
משהגיעה השעה ללאנצ', כלומר 23:00, לקחתי את הרכב של ההורים, אצלם אני מתנחל לאחרונה (וכמו את יצהר, אני מקווה שגם אותי יפנו בקרוב). באיזשהו קטע לא ברור, אין איפה לאכול בשעות האלה. אני לא מבין את זה, אנשים אוכלים כל הזמן (יש כאלה שצריכים אולי לא לאכול כל הזמן) ולא הגיוני שלא יהיה איפה לעצור לפיצה ברדיוס של עד 5 ק"מ מהחור הזה.
בסופו של סיבוב איטי, מלא במוזיקה נוגה, מצאתי מאפיה! מאפים זה מזה לא אני ולמרות שלשרירי הפה והלסת שלי ממש לא היה כוח ללעוס משהו והיה עדיף שפשוט אקנה חלב, הקיבה קבעה סמבוסק (ומגיע לה צל"ש כי בד"כ היא פשוט קובעת: לך לישון!).
בעודי נוהג, יד אחת עם הסמבוסק והשניה מעבירה שירים (הכבישים היו ריקים, למרות שזו השעה בה אנשים כבר אמורים להתחיל לצאת מהעבודה), קלטתי על המדרכה שני עובדים זרים. איני יודע אם הם אכן עובדים, אבל הם לא מפה. האחד רכב על אופניים והתאים את הקצב שלו לזה שהלך לצידו. ההולך לבש חולצה לבנה שמשרווליה הקצרים נופלים פסים פסים של בד. אמרתי לעצמי (בקול רם כי כוסומו אני לבד באוטו), למה הוא לא גוזר את השרכים האלה? הרי בלעדיהם החולצה תהיה ממש סבבה. אם אני הייתי לובש את החולצה הזו, זה מה שהייתי עושה. ואז נפל האסימון. אוקיי, זה לא היה אסימון, זה היה זית מהסמבוסק שנפל על המכנס הבהיר שלבשתי, אבל הוא גרם לי להבין. אין הרי מצב שאני הייתי לובש את החולצה הזו. מראש לא הייתי קונה אותה. יש מצב שהוא מצא אותה ולבש אותה פשוט כי לא היה לו משהו אחר ללבוש. אז איך אני בכלל שם את עצמי בסיטואציה הזאת ועוד מתלונן על דקויות אופנה?
מזל. מזל שאני לא צריך ללבוש את החולצה הזאת. מזל שאני לא תלוש בארץ זרה. מזל שיש לי איפה לישון ואני לא צריך ללכת לשום מקום באמצע הלילה פשוט כדי להישאר ער. מזל שאני יכול להרשות לעצמי לקום מאוחר ולא לעשות כלום כל היום. מזל שהיה דלק ברכב. מזל שבמאפיה כשפתחתי את הארנק היו בו כמה שקלים לסמבוסק. והכי חשוב, מזל שאני יכול להרשות לעצמי לקנות בגדים שגם נראים טוב.
אסור לי להתלונן, החיים שלי יפים. ובכל זאת, אני לא מצליח לצאת מהמיטה.
נ.ב.
עכשיו ראיתי את הפרק-הנורא-מכל של משחקי הכס (לא זה שאתם חושבים עליו, הרבה אחרי), ובאמת שכבר לא נותרה סיבה לקום בערב.
אני לא יודע איך זה אצל ה-לא-הומואים (אני כן יודע שזה פחות מלוכלך), אבל להיות הומו זה קשה (בדיחת זיקפה). אחרי שמנפים את המכוערים, טיפשים, חשים, מחששים, חוששים, נציגי שירות לקוחות, יחצ"נים ונהגי אוטובוס - נשארים עם מעט מאוד אופציות. מלכתחילה נקודת הפתיחה לא מעודדת, שכן הומואים הם לא אחוז גדול מהאוכלוסיה (מזרחית לאיילון) וגם גברים שלא מגדירים את עצמם כהומואים אבל נמצאים לאורך הסקאלה יש בודדים (הם אגב באמת בודדים).
נניח שכן מצאתם אחד (כשג'ינס יושב טוב אז הוא פשוט יושב טוב), מפה הכל נורא פשוט: שמים דיסק של היי-פייב, מכבים את האור (אבל משאירים את המסך מחשב פתוח), מצחצחים שיניים (יאמי) ובום-בום.
על מנת איכשהו להצליח להגיע לפואנטה של הפוסט הזה (שתכלס לא באמת יש לי כוח להסביר, אבל בשתי מילים - דיכוטומיה מינית), קצרמר ללא נוגעים בדבר (למרות שמומלץ לגעת):
אק(טיבי) - חודר
פס(יבי) - נחדר (בדיקת האיות של בלוגר טענה שאין מילה כזו)
ורס(טילי) - נהנה משני העולמות
אני - לא נהנה
לא תמיד יודעים מה הבחור-שעומד-בצד-השני-של-הבר-ונראה-טוב-בחושך-אבל-לא-
באור-יום-בבוקר-שאחרי רוצה. אם הוא מחפש את מה שאתה מחפש, זה עלול להיות בעייתי (בהתאם לטבלה המפורטת הנ"ל).
נחזור לסיכוי האפסי.
יש בחור. מוצא חן בעיניי.
גיליתי,
מוקדם מדי (עוד נקודה שאין לי כוח לפתח אבל עיקרה הכניסה למכנסיים לפני החלפת שמות פרטיים),
שהוא לא רוצה
להיות מעלי.
אני תמיד נדלק על פסיביים,
הם הרבה יותר בני אדם.