הרבה פעמים כבר שמעתי את הביטוי אהבה עיוורת. אני לא יודע איך אתם עם אהבה, אבל אני הגעתי למסקנה שעצם רעיון האהבה, עצם הצורך האובססיבי למצוא אותה, הוא עיוור.
אנחנו נהיה מוכנים לנסוע עד סוף העולם, באמצע הלילה, רק כדי לא לפספס את הסיכוי ולו הקטן ביותר, שבסוף הנסיעה נמצא את האחד/האחת שיעשו שהכל יסתדר.
ומה זה בעצם שהכל יסתדר? הכל באמת יכול להסתדר?
אנחנו חושבים שאנחנו שולטים בחיים שלנו. אם אני אפתח ואחשוף - יפתחו ויחשפו בפני. אם אני ארצה להתקרב - יתקרבו אלי. אם אמשך למישהו - הוא בוודאי ימשך אלי. שטויות במיץ כוס.
אנחנו לא שולטים במה שקורה לנו. כל הרגשות שלנו תלויים בפידבק, בתגובה של מי שעומד מולנו. כמו שאמרתי, אני יכול לנסוע עד סוף העולם (דרום ת"א לדוגמה) ולהבין שאני אמנם השתדלתי מאוד, אבל זה שווה לתחת כל עוד מי שנסעתי אליו לא מוכן לתת לי צ'אנס.
איך זה שאחרי עשרות אכזבות, נסיעות לחינם, הוצאות על דלק, סיבובי חיפוש חניה אינסופיים, כוויות שהשאירו צלקת - אנחנו עדיין מוכנים להיכנס לאוטו שוב ולנסוע? בשביל מה? בשביל להתחתן ברויאל גרדן לבושים בבגדים מלאי פאייטים ואז להוציא את הכסף המעט שנשאר על העו"ד שינהל את הליך הגירושין?
אולי כי אנחנו באמת עיוורים.
נמאס לי מהומלסים. זה לא פייר! אני עובד ויש לי קורת גג לישון תחתיה. זו אשמתי? כן! אבל לעבור מולי ברחוב ולזרות מלח על פצעיי?! אז אתם יותר שזופים, יופי לכם! אם לי היה את כל הזמן שבעולם להסתובב ברחוב, גם אני הייתי שזוף כמוכם. אתם חושבים שאני לא מעוניין בכך? הכי כן!
אז במקום ללטוש בי עיניים בוכיות של "תסתכל על עצמך יא לבנבן, איך אתה נראה", פשוט תגידו לי באיזה רחובות אתם מסתובבים ובאילו שעות. אני גם רוצה צבע כזה.
אנחנו נהיה מוכנים לנסוע עד סוף העולם, באמצע הלילה, רק כדי לא לפספס את הסיכוי ולו הקטן ביותר, שבסוף הנסיעה נמצא את האחד/האחת שיעשו שהכל יסתדר.
ומה זה בעצם שהכל יסתדר? הכל באמת יכול להסתדר?
אנחנו חושבים שאנחנו שולטים בחיים שלנו. אם אני אפתח ואחשוף - יפתחו ויחשפו בפני. אם אני ארצה להתקרב - יתקרבו אלי. אם אמשך למישהו - הוא בוודאי ימשך אלי. שטויות במיץ כוס.
אנחנו לא שולטים במה שקורה לנו. כל הרגשות שלנו תלויים בפידבק, בתגובה של מי שעומד מולנו. כמו שאמרתי, אני יכול לנסוע עד סוף העולם (דרום ת"א לדוגמה) ולהבין שאני אמנם השתדלתי מאוד, אבל זה שווה לתחת כל עוד מי שנסעתי אליו לא מוכן לתת לי צ'אנס.
איך זה שאחרי עשרות אכזבות, נסיעות לחינם, הוצאות על דלק, סיבובי חיפוש חניה אינסופיים, כוויות שהשאירו צלקת - אנחנו עדיין מוכנים להיכנס לאוטו שוב ולנסוע? בשביל מה? בשביל להתחתן ברויאל גרדן לבושים בבגדים מלאי פאייטים ואז להוציא את הכסף המעט שנשאר על העו"ד שינהל את הליך הגירושין?
אולי כי אנחנו באמת עיוורים.
נמאס לי מהומלסים. זה לא פייר! אני עובד ויש לי קורת גג לישון תחתיה. זו אשמתי? כן! אבל לעבור מולי ברחוב ולזרות מלח על פצעיי?! אז אתם יותר שזופים, יופי לכם! אם לי היה את כל הזמן שבעולם להסתובב ברחוב, גם אני הייתי שזוף כמוכם. אתם חושבים שאני לא מעוניין בכך? הכי כן!
אז במקום ללטוש בי עיניים בוכיות של "תסתכל על עצמך יא לבנבן, איך אתה נראה", פשוט תגידו לי באיזה רחובות אתם מסתובבים ובאילו שעות. אני גם רוצה צבע כזה.