חשבון/פשוט

שבת שלום לכולם.

בעקבות עליית מחירי הסיגריות (שמטרתם מימון הצמדת שכר השרים והח"כים למדד), רציתי לעדכן אתכם כי יותר זול לקנות עכשיו שלישיית סיגריות בחמישה שקלים מאשר בודדת בשני שקלים כל אחת.

ובתקווה שכל השמנים שנוסעים איתי באוטובוס קוראים את הבלוג הזה: משתלם ביותר לקנות דאודורנט. לא משנה איזה או מה מחירו, פשוט משתלם לקנות אחד כזה, שיהיה בתיק.

מי אנחנו בלי האנשים שבחיינו?

מי אני על הבר בלי הברמן? מי אני בדירתי בלי שותפיי? מה הבלוג הזה ללא קוראיו? מהי עבודתי (הבכלל לא מסריחה והמאוד מספקת מחשבתית) ללא התגלגלויות הצחוק עם החבר'ה במשרד? מהו טיול לדרום אמריקה ללא השותפים לנסיעה שנדבקים במחלות מגניבות כמו דלקת קרום המוח? מי אני בשירותים ציבוריים ללא הידיעה שכמה דקות אחרי תיכנס אישה מבוגרת ממוצא אתיופי לנקות אותם?

עם כל הכבוד לתאוריית העלה, שאני מאוד גאה בה, אין לי למה להיות עצוב, אם אין מישהו שידע מכך. אני יכול להיות הכי שמח בעולם (זה שקר), אבל זה שווה לתחת אם אין מי שישמח איתי.

אתמול יצאתי לשתות לבד. הלכתי לפאב היחיד שקיים בעיירת החור ממנה אני בא ושתיתי לבד. זה היה נחמד. טוב לא נחמד, אבל נסבל. אין להם גולדסטאר מהחבית להומואים. הייתי די גאה בעצמי. שתיה, מוסיקה, סיגריה, קלאב סנדוויץ', מבטים.

כולם נורא עסוקים. לומדים, עובדים, מתאהבים, מתברגנים, ואם אתה לא מוצא את עצמך בתוך הלופ הזה, אתה נשאר מחוצה לו. כמו עמרם מצנע, תקוע בירוחם.
מי אנחנו בלי האנשים שכבר לא בחיינו?

עלה/סיגריה

אני שונא מעשנים. שונא את הריח שנדבק לידיים. שונא את הפוזה. שונא שבצבא היו להם הרבה יותר הפסקות.

אתמול נפל לי אסימון. מהאסימונים העלה שכשהם נופלים אתה מצד אחד חושב שדבר לא התחדש, אבל מצד שני מבין משהו מאוד בסיסי ונכון שאתה מופתע איך לא עלית עליו קודם.

הלכתי לי לבדי בשעת אור יפה, שבע בערב בערך, ובתוך המולת הממתינים לאוטובוס הבנתי שאני עלה. פשוט עלה. כולנו, זאת אומרת כל אחד מאתנו, הוא עלה שנשר מאיפשהו ופשוט משוטט לבדו בעולם.
אני יודע שזה נשמע שיא המפגר. כל כך מפגר שחשבתי לכתוב על זה ספר ילדים בחרוזים, "העלה הוא אני" שמו.
אבל אין לנו אף אחד אחר. אין על מי לסמוך.
יש את אמא ואבא, יש משפחה, חברים, כלב, אלוהים - אבל בשורה התחתונה, בסופו של יום, בתחנת אוטובוס, זה רק אני לבד עם עצמי ולא יעזור מספר המכשירים האלקטרוניים שישאירו אותי "מחובר" לאחרים.

לא תמיד הקרובים יכולים לתמוך. לפעמים הם אינם מוכנים אפילו לקבל תמיכתך שלך. לפעמים החזקים שנשענת עליהם מתפרקים ואין ביכולתיך לעזור להם, כמו שלהם בעצם אין הרבה מה לעשות למענך. כולנו מתים. משתנים, מתבגרים, לומדים, מרגישים, חושבים, מחליטים, אבל בסוף מתים.
ובכל שלב בדרך, עם כמה שאנחנו יכולים להתייעץ, לשתף, להיעזר ולסמוך על הסובבים אותנו שיעזרו לנו לבחור את הבחירות שיעשו לנו הכי טוב שאפשר, אנחנו לבד.
אני צריך להתמודד עם הלבטים, הכאב, ההחלטה, ביצועה והשלכותיה. רק אני, עם עצמי. וזה מסריח. אני רוצה שכפול שלי, שיבין מיד ויחשוב בדיוק כמוני ויבחר כמוני. מבחינתי, זהו בן הזוג המושלם.
אמא לא תמיד שם.
כל אחד עלה. גם אמא.

בזמן האחרון אני מעשן מעט, שזה יותר ממה שעישנתי קודם. כשאני מרגיש שהמחשבות מציפות, או שאני צריך רגע לנשום. איזה מצחיק, אני צריך לנשום ויוצא לסיגריה. פיכס.
אבל אולי רק בחמש הדקות האלה, שבהן אתה פשוט שואף ונושף עם עצמך, רק בהן אתה מסוגל להביט בשקט החוצה ופנימה ולהרגיש לא-כזה-חרא עם הלבד. מין פאוזה, ואז איכשהו להמשיך לסחוב.

טוב, וקצת גם בגלל הפוזה.