עלה/סיגריה

אני שונא מעשנים. שונא את הריח שנדבק לידיים. שונא את הפוזה. שונא שבצבא היו להם הרבה יותר הפסקות.

אתמול נפל לי אסימון. מהאסימונים העלה שכשהם נופלים אתה מצד אחד חושב שדבר לא התחדש, אבל מצד שני מבין משהו מאוד בסיסי ונכון שאתה מופתע איך לא עלית עליו קודם.

הלכתי לי לבדי בשעת אור יפה, שבע בערב בערך, ובתוך המולת הממתינים לאוטובוס הבנתי שאני עלה. פשוט עלה. כולנו, זאת אומרת כל אחד מאתנו, הוא עלה שנשר מאיפשהו ופשוט משוטט לבדו בעולם.
אני יודע שזה נשמע שיא המפגר. כל כך מפגר שחשבתי לכתוב על זה ספר ילדים בחרוזים, "העלה הוא אני" שמו.
אבל אין לנו אף אחד אחר. אין על מי לסמוך.
יש את אמא ואבא, יש משפחה, חברים, כלב, אלוהים - אבל בשורה התחתונה, בסופו של יום, בתחנת אוטובוס, זה רק אני לבד עם עצמי ולא יעזור מספר המכשירים האלקטרוניים שישאירו אותי "מחובר" לאחרים.

לא תמיד הקרובים יכולים לתמוך. לפעמים הם אינם מוכנים אפילו לקבל תמיכתך שלך. לפעמים החזקים שנשענת עליהם מתפרקים ואין ביכולתיך לעזור להם, כמו שלהם בעצם אין הרבה מה לעשות למענך. כולנו מתים. משתנים, מתבגרים, לומדים, מרגישים, חושבים, מחליטים, אבל בסוף מתים.
ובכל שלב בדרך, עם כמה שאנחנו יכולים להתייעץ, לשתף, להיעזר ולסמוך על הסובבים אותנו שיעזרו לנו לבחור את הבחירות שיעשו לנו הכי טוב שאפשר, אנחנו לבד.
אני צריך להתמודד עם הלבטים, הכאב, ההחלטה, ביצועה והשלכותיה. רק אני, עם עצמי. וזה מסריח. אני רוצה שכפול שלי, שיבין מיד ויחשוב בדיוק כמוני ויבחר כמוני. מבחינתי, זהו בן הזוג המושלם.
אמא לא תמיד שם.
כל אחד עלה. גם אמא.

בזמן האחרון אני מעשן מעט, שזה יותר ממה שעישנתי קודם. כשאני מרגיש שהמחשבות מציפות, או שאני צריך רגע לנשום. איזה מצחיק, אני צריך לנשום ויוצא לסיגריה. פיכס.
אבל אולי רק בחמש הדקות האלה, שבהן אתה פשוט שואף ונושף עם עצמך, רק בהן אתה מסוגל להביט בשקט החוצה ופנימה ולהרגיש לא-כזה-חרא עם הלבד. מין פאוזה, ואז איכשהו להמשיך לסחוב.

טוב, וקצת גם בגלל הפוזה.

שליטה/שיזוף

הרבה פעמים כבר שמעתי את הביטוי אהבה עיוורת. אני לא יודע איך אתם עם אהבה, אבל אני הגעתי למסקנה שעצם רעיון האהבה, עצם הצורך האובססיבי למצוא אותה, הוא עיוור.
אנחנו נהיה מוכנים לנסוע עד סוף העולם, באמצע הלילה, רק כדי לא לפספס את הסיכוי ולו הקטן ביותר, שבסוף הנסיעה נמצא את האחד/האחת שיעשו שהכל יסתדר.
ומה זה בעצם שהכל יסתדר? הכל באמת יכול להסתדר?

אנחנו חושבים שאנחנו שולטים בחיים שלנו. אם אני אפתח ואחשוף - יפתחו ויחשפו בפני. אם אני ארצה להתקרב - יתקרבו אלי. אם אמשך למישהו - הוא בוודאי ימשך אלי. שטויות במיץ כוס.
אנחנו לא שולטים במה שקורה לנו. כל הרגשות שלנו תלויים בפידבק, בתגובה של מי שעומד מולנו. כמו שאמרתי, אני יכול לנסוע עד סוף העולם (דרום ת"א לדוגמה) ולהבין שאני אמנם השתדלתי מאוד, אבל זה שווה לתחת כל עוד מי שנסעתי אליו לא מוכן לתת לי צ'אנס.

איך זה שאחרי עשרות אכזבות, נסיעות לחינם, הוצאות על דלק, סיבובי חיפוש חניה אינסופיים, כוויות שהשאירו צלקת - אנחנו עדיין מוכנים להיכנס לאוטו שוב ולנסוע? בשביל מה? בשביל להתחתן ברויאל גרדן לבושים בבגדים מלאי פאייטים ואז להוציא את הכסף המעט שנשאר על העו"ד שינהל את הליך הגירושין?
אולי כי אנחנו באמת עיוורים.


נמאס לי מהומלסים. זה לא פייר! אני עובד ויש לי קורת גג לישון תחתיה. זו אשמתי? כן! אבל לעבור מולי ברחוב ולזרות מלח על פצעיי?! אז אתם יותר שזופים, יופי לכם! אם לי היה את כל הזמן שבעולם להסתובב ברחוב, גם אני הייתי שזוף כמוכם. אתם חושבים שאני לא מעוניין בכך? הכי כן!
אז במקום ללטוש בי עיניים בוכיות של "תסתכל על עצמך יא לבנבן, איך אתה נראה", פשוט תגידו לי באיזה רחובות אתם מסתובבים ובאילו שעות. אני גם רוצה צבע כזה.

הפרשות 1/שתינה

שלום לכולם,
היום פוסט עם מוסר השכל.

בעודי חוזר הערב מהעבודה, בסביבות עשר וחצי, קרה לי דבר מרתק.
הלכתי לי מכיוון גבעתיים על הגשר של מחלף השלום מול תחנת הרכבת כמדי יום ביומו, מסתכל על אנשים שנראים פחות טוב ממני, כשלפתע קלטתי תזוזה מוזרה בין האופנועים החונים. שני גברברים, שלא לומר בני עשרה עם שפם קטנטן שחרחר ופלומתי, הטילו את מימיהם בין האופנועים מהגשר על המכוניות שנוסעות באיילון צפון. אחד מהם כנראה שתה פחות מהשני וקרא לעברי. הסתובבתי לכיוונו במידה מסוימת של לחץ שמא יבקש ממני לנגב לו, אך הוא רק ביקש ממני הכוונה לכיוון נמל תל-אביב.
הבחור השני בינתיים הספיק לנער ולרכוס וגם הוא הצטרף לשיחה.
אני מאוד גאה בחוש הכיוון שלי ובתצלומי המפות של כבישי ישראל החרוטים לי בראש, ולכן תמיד אעזור לאלה שבמקום לשנן את גרסת אטלס הזהב של מפה באמת עשו עם עצמם משהו כשהיו ילדים.
הסברתי להם את הדרך, בעודם מצחקקים ביניהם (על כמה שאני יפה, אני מניח) והשתדלתי למהר מהמקום, פן ירצה להודות לי אחד מהם ע"י מחווה גברית של טפיחה על השכם או משהו בסגנון.
משם חזרתי מהר הביתה (באמצעות שני אוטובוסים נהדרים שהם חלק ממערכת הסעת ההמונים הנהדרת והמתקדמת המופעלת במטרופולין ת"א), כשכל הדרך בדקתי שכולם עם המכנסיים למעלה.

הסיפור הזה מוביל אותי לכמה מסקנות.
האחת היא, שאני ממש שמח שאני לא מסתובב בנמל.
השניה היא, שאני ממש שמח שאני לא מאבטח בכניסה לתחנת רכבת כי בטח משתינים עליהם כל היום.
השלישית היא, שכשיש לי רכב, אני יורד במחלף השלום לאיילון צפון ובכך מגן על עצמי מפני גשם הפיפי, וזה כמובן יתרון.
והרביעית, שאחרי האובך הבא אני לא מתכוון לקחת את הרכב של ההורים לשטיפה בתחנת דלק.


הווידאו המצורף הוא קליפ חדש של להקת אחיות המספריים. הוא לא הכי קשור, אבל הוא טרי, ובעצם להילחם באש עם אש זה כמו להילחם בשתן עם שתן.

שתהיה שבת קרירה,
מרכוס.

פתיחה/מתקפת הזוגות

שלום לכל מי שהגיע לפה בטעות.

אתם בטח שואלים את עצמכם, מה פתאום לפתוח עכשיו בלוג חדש? בלוגים זה הכי 2005.

אני גם שואל את עצמי את אותה השאלה. אבל בעודי יושב עם כלום מלבד בוקסר - מזיע בטירוף בתוך הדלי התל-אביבי, כשהמזגן עוזר אך לא מספיק - אני חושב שלמרות שהכל כבר נאמר, יש לי עדיין עוד מה להגיד.

היום כשנסעתי לי באוטובוס ונמרחתי על השמשה כדי לספוג לתוך העור שלי את השומן של כל הפרצופים שנמרחו שם לפני, הבנתי שחסר לי משהו. האמת היא שחסרים לי הרבה דברים ובעצם הבלוג הזה הולך להיות רשימת מכולת של כל קרטוני החלב אשר שפכתי. אני מקווה שעם הזמן אצליח לחדד את האמירה שלי ואולי אף למצוא כמה קוראים שזה יעניין להם ת'תחת.

אז הזכרתי שאני מזיע. אכן, הקיץ כאן ואפשר כבר לומר שהוא בשיאו. אותי לימדו שבקיץ כולם פנויים. כל התפוסים משילים מעצמם את השומן העודף על מנת להיכנס לבגד ים החדש ועל הדרך גם את בן/בת הזוג. אשתף אתכם אם כן במאורעות האחרונים הסובבים אותי.

חבר טוב שלי הודיע לי אמש שהוא וחברתו קבעו תאריך לנובמבר וסגרו אולם. חברת צבא שלי התחתנה לפני חודשיים. הבוסית שלי התחתנה לפני חודש. חבר טוב נוסף התחיל לפני שבוע לצאת עם מישהי שהוא דלוק לה על התחת כבר המון זמן. קולגה מהעבודה היתה בחמש חתונות בחודש האחרון. חברה טובה מהבית החליטה לעבור לירושלים (שזה ממש ליד שייח ג'ראח) עם החבר ובעצם להעתיק לשם את חייה.

האם זהו הקיץ שמחכה לי? שעות נוספות בעבודה על מנת שלצ'קים אשר ייפדו בסתיו יהיה כיסוי?

מה נסגר עם כל הדביקות הזו? הרי בחום שכזה ממש לא כדאי לגעת במישהו, בטח שלא להסניף את בית שחייו.

אני אוסיף הסתייגות ואומר שאני נרגש ושמח בשביל כל חבריי אשר שמחים ונרגשים בעצמם מכל ההתפתחויות האלה. רק חשוב לי להזכיר להם מי יקנה להם שוקולד וגלידה ברגע שהחגיגה תיגמר.

וכעת למבזק התרבות.

השבוע ייפתח פסטיבל תל אביב החמישי לסרטי להט"ב. עיינתי לי בתוכניית הפסטיבל שהיא אכן עשירה וארוכה ומציעה מגוון שונה של ערבי צפייה בסינמטק. מה שכן, ארשה לעצמי לחלוק עמכם את ביקורתי.

הומואים טוחנים ונטחנים, זה ידוע. אבל אם נוסיף לעובדה את גילם הממוצע של צעירי תל אביב-יפו אשר פסטיבל זה מעניין אותם, נגלה שרובם נטחנים דווקא בעבודה.

אני מגיע הביתה בעשר ועד שאני מספיק לחתוך לי סלט כבר עברה לה שעה. מועדיי הקרנות הסרטים (שאינם סרטי סקס שאת כולם כבר גם ככה יש לי על המחשב) נקבעו לחמש אחה"צ ושמונה בערב.

מי מלבד גל אוחובסקי פנוי בשעות האלה, וגם הוא רק בימים שקשת לא משדרת בהם.

בנוסף, אם תציצו בתוכניה של הפסטיבל, תגלו שמחיר כניסה להקרנת סרט בסינמטק הוא בדיוק כמו כל סרט אחר - 35 ש"ח מוגזמים. ואם הגעתם לסרט של 17:00 ובא לכם גם על הסרט של 20:00, שלמו שוב.

זה בעייתי לי כל הסיפור הזה. כולנו קורעים את עצמנו על מנת לשלם שכ"ד ולקנות לחם (שהוא לא תמיד מלא), כולנו (טוב, אני כמעט ונגמלתי) משלמים המון על כניסה ואלכוהול במקומות בילוי וכולנו קונים בגדים בזארה.

חלקכם בוודאי קורס תחת עול הבחינות בימים אלה, אחרים מתרוצצים בין שתי עבודות - מתי נמצא זמן וכסף לסרט?

למה לא להקרין את הסרטים תמורת תשלום סמלי של 10 שקלים לערב של שני סרטים במרכז הגאה? למה לא לעשות זאת בסוף השבוע? שישי אחה"צ למשל או סרט במוצ"ש.
נכון שישנן הקרנות במרכז הגאה תמורת 20 שקלים, אך גם הן בשעות לא נוחות. אני פשוט שואל האם מטרת הפסטיבל לחשוף אמנות גאה לקהל כמה שיותר רחב, או להיות עוד אירוע מינגלינג לעשירי הביצה?

ועוד קטנה בנוגע לTLVfest. כל טררם הגאווה בזמן האחרון לא עסק מספיק ברצח בבר נוער באוגוסט אשתקד. הייתי מעדיף לראות הומואים בהפגנות נגד הסתה ולמען שלום מאשר בספידו בחוף גורדון.

עברתי מספר פעמים על תוכניית הפסטיבל והרגשתי שגם שם לא ניתנה תגובה הולמת למאורעות השנה האחרונה. אנו חיים בסביבה אלימה שיכולה להיות גם קטלנית. אני לא מרגיש שיש בפסטיבל סרטים שמסוגלים להעביר את התחושה הזו ואני לא יודע אם ליוצרים הומואים נוח לעסוק באלימות הקיימת נגדם ושהם סופגים מדי יום.

אם יצא לי איכשהו לראות בפסטיבל סרט, והוא יסתור את דבריי, כמובן שאספר לכם, אני אפילו מקווה לגלות שטעיתי ושלהומואים אכפת גם מדברים שהם לא סיפור האגדות המושלם של אהבת הנעורים מהתיכון שהתגשמה לה פתאום בעקבות מפגש בתחנת רכבת עשר שנים אחרי.

ועכשיו אני צריך להירגע:

מה שכן, סיימתי את הפוסט הראשון שלי :)

אשמח לשמוע מכם,
מרכוס.