שלום לכולם,
היום פוסט עם מוסר השכל.
בעודי חוזר הערב מהעבודה, בסביבות עשר וחצי, קרה לי דבר מרתק.
הלכתי לי מכיוון גבעתיים על הגשר של מחלף השלום מול תחנת הרכבת כמדי יום ביומו, מסתכל על אנשים שנראים פחות טוב ממני, כשלפתע קלטתי תזוזה מוזרה בין האופנועים החונים. שני גברברים, שלא לומר בני עשרה עם שפם קטנטן שחרחר ופלומתי, הטילו את מימיהם בין האופנועים מהגשר על המכוניות שנוסעות באיילון צפון. אחד מהם כנראה שתה פחות מהשני וקרא לעברי. הסתובבתי לכיוונו במידה מסוימת של לחץ שמא יבקש ממני לנגב לו, אך הוא רק ביקש ממני הכוונה לכיוון נמל תל-אביב.
הבחור השני בינתיים הספיק לנער ולרכוס וגם הוא הצטרף לשיחה.
אני מאוד גאה בחוש הכיוון שלי ובתצלומי המפות של כבישי ישראל החרוטים לי בראש, ולכן תמיד אעזור לאלה שבמקום לשנן את גרסת אטלס הזהב של מפה באמת עשו עם עצמם משהו כשהיו ילדים.
הסברתי להם את הדרך, בעודם מצחקקים ביניהם (על כמה שאני יפה, אני מניח) והשתדלתי למהר מהמקום, פן ירצה להודות לי אחד מהם ע"י מחווה גברית של טפיחה על השכם או משהו בסגנון.
משם חזרתי מהר הביתה (באמצעות שני אוטובוסים נהדרים שהם חלק ממערכת הסעת ההמונים הנהדרת והמתקדמת המופעלת במטרופולין ת"א), כשכל הדרך בדקתי שכולם עם המכנסיים למעלה.
הסיפור הזה מוביל אותי לכמה מסקנות.
האחת היא, שאני ממש שמח שאני לא מסתובב בנמל.
השניה היא, שאני ממש שמח שאני לא מאבטח בכניסה לתחנת רכבת כי בטח משתינים עליהם כל היום.
השלישית היא, שכשיש לי רכב, אני יורד במחלף השלום לאיילון צפון ובכך מגן על עצמי מפני גשם הפיפי, וזה כמובן יתרון.
והרביעית, שאחרי האובך הבא אני לא מתכוון לקחת את הרכב של ההורים לשטיפה בתחנת דלק.
הווידאו המצורף הוא קליפ חדש של להקת אחיות המספריים. הוא לא הכי קשור, אבל הוא טרי, ובעצם להילחם באש עם אש זה כמו להילחם בשתן עם שתן.
שתהיה שבת קרירה,
מרכוס.
היום פוסט עם מוסר השכל.
בעודי חוזר הערב מהעבודה, בסביבות עשר וחצי, קרה לי דבר מרתק.
הלכתי לי מכיוון גבעתיים על הגשר של מחלף השלום מול תחנת הרכבת כמדי יום ביומו, מסתכל על אנשים שנראים פחות טוב ממני, כשלפתע קלטתי תזוזה מוזרה בין האופנועים החונים. שני גברברים, שלא לומר בני עשרה עם שפם קטנטן שחרחר ופלומתי, הטילו את מימיהם בין האופנועים מהגשר על המכוניות שנוסעות באיילון צפון. אחד מהם כנראה שתה פחות מהשני וקרא לעברי. הסתובבתי לכיוונו במידה מסוימת של לחץ שמא יבקש ממני לנגב לו, אך הוא רק ביקש ממני הכוונה לכיוון נמל תל-אביב.
הבחור השני בינתיים הספיק לנער ולרכוס וגם הוא הצטרף לשיחה.
אני מאוד גאה בחוש הכיוון שלי ובתצלומי המפות של כבישי ישראל החרוטים לי בראש, ולכן תמיד אעזור לאלה שבמקום לשנן את גרסת אטלס הזהב של מפה באמת עשו עם עצמם משהו כשהיו ילדים.
הסברתי להם את הדרך, בעודם מצחקקים ביניהם (על כמה שאני יפה, אני מניח) והשתדלתי למהר מהמקום, פן ירצה להודות לי אחד מהם ע"י מחווה גברית של טפיחה על השכם או משהו בסגנון.
משם חזרתי מהר הביתה (באמצעות שני אוטובוסים נהדרים שהם חלק ממערכת הסעת ההמונים הנהדרת והמתקדמת המופעלת במטרופולין ת"א), כשכל הדרך בדקתי שכולם עם המכנסיים למעלה.
הסיפור הזה מוביל אותי לכמה מסקנות.
האחת היא, שאני ממש שמח שאני לא מסתובב בנמל.
השניה היא, שאני ממש שמח שאני לא מאבטח בכניסה לתחנת רכבת כי בטח משתינים עליהם כל היום.
השלישית היא, שכשיש לי רכב, אני יורד במחלף השלום לאיילון צפון ובכך מגן על עצמי מפני גשם הפיפי, וזה כמובן יתרון.
והרביעית, שאחרי האובך הבא אני לא מתכוון לקחת את הרכב של ההורים לשטיפה בתחנת דלק.
הווידאו המצורף הוא קליפ חדש של להקת אחיות המספריים. הוא לא הכי קשור, אבל הוא טרי, ובעצם להילחם באש עם אש זה כמו להילחם בשתן עם שתן.
שתהיה שבת קרירה,
מרכוס.
חח אהבתי !
השבמחקנורא מרגש אותי כל הסיפור של הבלוג וזה...
השבמחקהאמת שניסיתי להגיב על הראשון אבל זה לא הלך (למה?!?!)
בכל אופן מגניב לגמרי ומצחיק כפי הראוי ממך!
אני חושבת לפתוח בלוג נגדי "קשקוש בכוש" מה אתה אומר?
לאב יו, "חברת הצבא"
תודה אליאס, תודה ואלרי.
השבמחקאני לא יודע נשמה למה לא הצלחת להגיב לפוסט הראשון, אבל העובד הניגרי שהיה אחראי על זה פוטר ואני מבטיח לך שאוודא אישית שאשתו תאנס.
את מאוד מוזמנת לפתוח בלוג נגדי, קשקוש בכוש, שיחה בחצוצרה, הווי בין רגליי... המון בהצלחה, באמת מכל הלב, ממש ככה מהבפנים של המעי שלי, שם הוא נמצא.