מזל

כשיוצאים מהמיטה בחמש אחה"צ, ה"יום" מתחיל רק אחרי המהדורה המרכזית. העיניים שלי רואות עוד פחות טוב (כרגע המספר במשקפיים שלי הוא עלית הארק) בזמן האחרון, שכן לא הסתכלתי לאחרונה בנקודה יותר רחוקה ממסך המחשב או לחילופין בכל דבר שהוא באור יום.

משהגיעה השעה ללאנצ', כלומר 23:00, לקחתי את הרכב של ההורים, אצלם אני מתנחל לאחרונה (וכמו את יצהר, אני מקווה שגם אותי יפנו בקרוב). באיזשהו קטע לא ברור, אין איפה לאכול בשעות האלה. אני לא מבין את זה, אנשים אוכלים כל הזמן (יש כאלה שצריכים אולי לא לאכול כל הזמן) ולא הגיוני שלא יהיה איפה לעצור לפיצה ברדיוס של עד 5 ק"מ מהחור הזה. 

בסופו של סיבוב איטי, מלא במוזיקה נוגה, מצאתי מאפיה! מאפים זה מזה לא אני ולמרות שלשרירי הפה והלסת שלי ממש לא היה כוח ללעוס משהו והיה עדיף שפשוט אקנה חלב, הקיבה קבעה סמבוסק (ומגיע לה צל"ש כי בד"כ היא פשוט קובעת: לך לישון!).

בעודי נוהג, יד אחת עם הסמבוסק והשניה מעבירה שירים (הכבישים היו ריקים, למרות שזו השעה בה אנשים כבר אמורים להתחיל לצאת מהעבודה), קלטתי על המדרכה שני עובדים זרים. איני יודע אם הם אכן עובדים, אבל הם לא מפה. האחד רכב על אופניים והתאים את הקצב שלו לזה שהלך לצידו. ההולך לבש חולצה לבנה שמשרווליה הקצרים נופלים פסים פסים של בד. אמרתי לעצמי (בקול רם כי כוסומו אני לבד באוטו), למה הוא לא גוזר את השרכים האלה? הרי בלעדיהם החולצה תהיה ממש סבבה. אם אני הייתי לובש את החולצה הזו, זה מה שהייתי עושה. ואז נפל האסימון. אוקיי, זה לא היה אסימון, זה היה זית מהסמבוסק שנפל על המכנס הבהיר שלבשתי, אבל הוא גרם לי להבין. אין הרי מצב שאני הייתי לובש את החולצה הזו. מראש לא הייתי קונה אותה. יש מצב שהוא מצא אותה ולבש אותה פשוט כי לא היה לו משהו אחר ללבוש. אז איך אני בכלל שם את עצמי בסיטואציה הזאת ועוד מתלונן על דקויות אופנה? 

מזל. מזל שאני לא צריך ללבוש את החולצה הזאת. מזל שאני לא תלוש בארץ זרה. מזל שיש לי איפה לישון ואני לא צריך ללכת לשום מקום באמצע הלילה פשוט כדי להישאר ער. מזל שאני יכול להרשות לעצמי לקום מאוחר ולא לעשות כלום כל היום. מזל שהיה דלק ברכב. מזל שבמאפיה כשפתחתי את הארנק היו בו כמה שקלים לסמבוסק. והכי חשוב, מזל שאני יכול להרשות לעצמי לקנות בגדים שגם נראים טוב.

אסור לי להתלונן, החיים שלי יפים. ובכל זאת, אני לא מצליח לצאת מהמיטה.

נ.ב.

עכשיו ראיתי את הפרק-הנורא-מכל של משחקי הכס (לא זה שאתם חושבים עליו, הרבה אחרי), ובאמת שכבר לא נותרה סיבה לקום בערב.

התרסקות

קראשים. על מה ולמה? היש משהו יותר ברור מהעובדה שאף CRUSH לא יוביל למשהו שהוא מעבר לפנטזיה שאפשר לכתוב עליה שיר נעורים עצוב שהמשפט "חלמתי אותנו אחד ועכשיו אני לבד" חייב להופיע בו?

קראשים נועדו להחזיק אותנו בחיים. לאלה שעוברים בין מערכות יחסים, בין עבודות, לובשים את אותם התחתונים במשך שבוע כי אין להם כסף למכונה. קראשים נועדו להיות המשאלה שאיתה נכבה את הנרות על עוגת היום הולדת. זה היה נחמד בגיל 12 וזה יהיה קצת יותר עצוב בגיל 30.

יש סוגים שונים של קראשים. יש את הקראש הרגעי למישהו באוטובוס, שבזמן שהוא מקנח את האף שלו ואחר כך דוחף את הטישו הירוק בין הכסאות, נראה לכם כמו הבעל המושלם. הוא עוזר לנו להחזיק את הנסיעה המייגעת.

יש קראשים שבועיים/חודשיים. אלה הכי קשים. אתה יושב בבר, עובר מולך הבעלים שלו, ומאותו הרגע למשך חודש שלם, עד הבר הבא שתשב בו עם עצמך על חצי גולדסטאר, כל מה שתחשוב עליו זה למה הוא לא הזמין אותי למשרד שלו ולימד אותי הכל על חשבוניות ומס הכנסה.

זה בדרך כלל הופך אותי לסטוקר. אני מוצא את הבן אדם בפייסבוק, לומד עליו ועל משפחתו שעלתה במאה שלפני הקודמת מתימן ועוקב אחרי התפתחויות שונות בחייו לפי הסטטוסים שלו.

הסוגה האחרונה והכואבת לא פחות, אם כי בצורה שונה-נוסטלגית, היא הקראשים פור לייף. אתה היית בן 21, הוא היה בן 19, ילדים שלא יודעים כלום על עצמם או על הסניף הקרוב של זארה. אתה יכול לשכוח ממנו לשנתיים, ואז לראות אותו בקניון והכל חוזר אליך כאילו כלום לא קרה מאז. לא משנה אם הוא יתחתן, ישתנה או חס וחלילה ישמין, אתה תמיד תהיה מוכן לתת לו הזדמנות.

באוטובוס, על הבר, ממרומי מגדל שלום שניה לפני שאתה קופץ, החלומות הם אותם החלומות. אנחנו לא מכירים את הבן אדם בכלל, לא יודעים מה שם משפחתו וגם לא לגמרי בטוחים איך מאייתים את השם הפרטי שלו, אבל אנחנו יודעים ממש טוב לנדוד בדימיוננו לתמונה שבה אנחנו שותים אייס טי על כסאות נדנדה מחוץ לווילה שלנו בכפר שמריהו ומסביבנו הנכדים הניגרים שאימצנו כי את ההורים שלהם גירשו.

הבן אדם הזה, הבחור או הבחורה שלא יודעים דבר על תפקידם המשמעותי בחיינו בכך שהם עוזרים לנו לשרוד ימים אפורים, בטח רואים מישהו אחר לצידם על כסא הנדנדה. ולנו נותר להמשיך לשתות, לתור ולחלום.

שוֹנוּת/למוּת

שלום.

מזמן לא כתבתי, כי אני עסוק בצילומי קטלוג מטורף למוצר חדש של תחתוני פסטה אכילים, אז עמכם הסליחה. בקרוב אגב, תוכלו למצוא אותו בכל רשתות הספרים המובחרות, ומכיוון שלא נשארו כאלה, אז בסופר.

הכי קשה לטרנסג'נדרים. זו דעתי שלא מתוך החוויה הזאת. הם קוראים תיגר על ההגדרה הבסיסית ביותר של הטבע, זכר או נקבה. פעם, היה את אדם ואת חווה וזהו. או שאתה נולד אדם או שאת נולדת חווה. טרנסג'נדרים הולכים למנתח (האלוהים של שנות האלפיים) והופכים מאדם לחווה או מחווה לאדם.

אז אתקן את שכתבתי - לא לטרנסג'נדרים הכי קשה, לחברה הכי קשה עם הטרנסג'נדרים, בשל קריאת התיגר הזו.

אחרי הטרנסג'נדרים, אני חושב שלהומואים, לסביות ודו-מיניים הכי קשה (לפולנים יש קטע של לעשות טבלאות סבל ולהיות בראשן).

הומואים, לסביות ודו-מיניים (הל"ד מעתה) קוראים תיגר על הדבר השני הברור מאליו - שאדם מזיין את חווה. אין כמעט דבר יותר בסיסי מזה. תינוק נולד, הפין הקטן שלו מבצבץ, ולכולם ברור מה אמור להיות מסלול חייו. כך גם תינוקת - ציצי, מחזור, חתונה, ילדים, הרמת הציצי.

והנה באים להם ההל"דים האלה וטוענים שאפשר אחרת. ולא בקטע של אפשר קצת אחרת (כלומר לנשנש מהצד) כמו ביוון העתיקה. אלא ממש אחרת - משפחה אחרת, מסלול דומה אבל שונה.

לנו הישראלים מאוד קשה עם השונה. בגלל זה הוחלט לאחרונה לגרש את 400 ילדי העובדים הזרים. אנחנו גם מפחדים מהעובדים הזרים עצמם פה בדרום ת"א, מלשמוע ערבית או רוסית או אמהרית באוטובוס, מאנשים ממש שמנים או מוגבלים פיזית, מדתיים או מצתנעים, ממי שמגמגם או קונה בגדים בפוקס.

הבעיה היא אצל כל אחד מאתנו. אותי מלחיצים גברים סטרייטים. אני לפעמים מעט מלחיץ דוסים באוטובוס (טוב לא אני, אלא המכנסון שאני לובש עלי). טרנסג'נדר במסיבת גייז עלול למשוך, שלא באשמתו/ה, המון מבטי פליאה, אפילו שמדובר במסיבה של הקהילה שלו.
ולמה בעצם? כולנו בני אדם (חוץ משמעון פרס שהוא איזשהי מכונה בעלת כוחות מיוחדים). כולנו רוצים בסופו של יום להיות הכי ייחודים שיש ובו זמנית לא למשוך אש ולחיות את חיינו בשקט. אז מאיפה נובעת שנאת הזרים? ואיך לעזאזל מונעים משנאה זו להגיע למשכן הכנסת ולספר החוקים?

סופ"ש פלורליסטי,

מרכוס.