מזל

כשיוצאים מהמיטה בחמש אחה"צ, ה"יום" מתחיל רק אחרי המהדורה המרכזית. העיניים שלי רואות עוד פחות טוב (כרגע המספר במשקפיים שלי הוא עלית הארק) בזמן האחרון, שכן לא הסתכלתי לאחרונה בנקודה יותר רחוקה ממסך המחשב או לחילופין בכל דבר שהוא באור יום.

משהגיעה השעה ללאנצ', כלומר 23:00, לקחתי את הרכב של ההורים, אצלם אני מתנחל לאחרונה (וכמו את יצהר, אני מקווה שגם אותי יפנו בקרוב). באיזשהו קטע לא ברור, אין איפה לאכול בשעות האלה. אני לא מבין את זה, אנשים אוכלים כל הזמן (יש כאלה שצריכים אולי לא לאכול כל הזמן) ולא הגיוני שלא יהיה איפה לעצור לפיצה ברדיוס של עד 5 ק"מ מהחור הזה. 

בסופו של סיבוב איטי, מלא במוזיקה נוגה, מצאתי מאפיה! מאפים זה מזה לא אני ולמרות שלשרירי הפה והלסת שלי ממש לא היה כוח ללעוס משהו והיה עדיף שפשוט אקנה חלב, הקיבה קבעה סמבוסק (ומגיע לה צל"ש כי בד"כ היא פשוט קובעת: לך לישון!).

בעודי נוהג, יד אחת עם הסמבוסק והשניה מעבירה שירים (הכבישים היו ריקים, למרות שזו השעה בה אנשים כבר אמורים להתחיל לצאת מהעבודה), קלטתי על המדרכה שני עובדים זרים. איני יודע אם הם אכן עובדים, אבל הם לא מפה. האחד רכב על אופניים והתאים את הקצב שלו לזה שהלך לצידו. ההולך לבש חולצה לבנה שמשרווליה הקצרים נופלים פסים פסים של בד. אמרתי לעצמי (בקול רם כי כוסומו אני לבד באוטו), למה הוא לא גוזר את השרכים האלה? הרי בלעדיהם החולצה תהיה ממש סבבה. אם אני הייתי לובש את החולצה הזו, זה מה שהייתי עושה. ואז נפל האסימון. אוקיי, זה לא היה אסימון, זה היה זית מהסמבוסק שנפל על המכנס הבהיר שלבשתי, אבל הוא גרם לי להבין. אין הרי מצב שאני הייתי לובש את החולצה הזו. מראש לא הייתי קונה אותה. יש מצב שהוא מצא אותה ולבש אותה פשוט כי לא היה לו משהו אחר ללבוש. אז איך אני בכלל שם את עצמי בסיטואציה הזאת ועוד מתלונן על דקויות אופנה? 

מזל. מזל שאני לא צריך ללבוש את החולצה הזאת. מזל שאני לא תלוש בארץ זרה. מזל שיש לי איפה לישון ואני לא צריך ללכת לשום מקום באמצע הלילה פשוט כדי להישאר ער. מזל שאני יכול להרשות לעצמי לקום מאוחר ולא לעשות כלום כל היום. מזל שהיה דלק ברכב. מזל שבמאפיה כשפתחתי את הארנק היו בו כמה שקלים לסמבוסק. והכי חשוב, מזל שאני יכול להרשות לעצמי לקנות בגדים שגם נראים טוב.

אסור לי להתלונן, החיים שלי יפים. ובכל זאת, אני לא מצליח לצאת מהמיטה.

נ.ב.

עכשיו ראיתי את הפרק-הנורא-מכל של משחקי הכס (לא זה שאתם חושבים עליו, הרבה אחרי), ובאמת שכבר לא נותרה סיבה לקום בערב.

לא/שוב

אני חייב למצוא עבודה. אני חייב לצאת מלא ולהשתכר מלא ולקנות יותר ממה שאני קונה ולאכול בחוץ ולבשל בפנים וצריך מקום לגור וצריך מעצב פנים. אני חייב למצוא עבודה.

ידעתם שבלי תואר ראשון אתה בעצם לא יכול לעשות כלום? אף עבודה של לענות לטלפונים שמונה שעות תחת הפלורוסנטים-הלא-משזפים ולהיות בפייסבוק כל הזמן לא מתאימה לך, אם אין לך תואר ראשון. ומה אם קורות החיים - התמצות הלקוני של תרומתי האפסית ליקום - הם רשימה של עבודות שאת כולן עזבתי אחרי שנה? אז מה יש לי להציע, שהוא בר הוכחה כמובן, כי עצם היותי אני והצעתי אותי היא חסרת כל חשיבות.

אנשים ממש טיפשים עושים היום הכל. הם סיימו לימודים אקדמיים לפני, קנו בית לפני, הם יקנו בגדי יוקרה (פחות יפים משלי) לפני ויהיו הבוסים שלי (לפני?). ואני, פעם בשנתיים חוזר להורים. כל קיץ, עובר דירה. פעם ביומיים, מחליף חלום. אני עצלן, מפונק ואנוכי. וגם עייף, אדיש ומכחיש.

בסופו של יום, גם אני רוצה לקטר (על דברים שאחרים יחשבו שראוי לקטר עליהם) ולהעלות לפייסבוק תמונות שלי שיכור במסיבה שהוצאתי בה 200 שקל על אלכוהול ו-120 שקלים חדשים נוספים על כניסה ו-60 שקלים על מונית ו-800 שקל על בגדים חדשים להערב ואייפון 5 וקטנוע 50 סמ"ק לעיר ומזדה 2 לבינעירוני. גם אני רוצה. להפסיק לישון (אני לא מבין מה הבעיה ב-20 שעות שינה ואז 24 שעות של פעילות), להתחיל לאכול, לתפוס שמש, להזדיין, תירוץ לשעון מעורר בשמונה בבוקר ותואר ראשון ומסלול מהיר לדוקטורט ועצמאות וכסף כסף כסף. בלי לקרוע את התחת, כמובן. 

עוד צ'אנס לעוד מקום ולעצמי (ואחר כך לעוד מקום ולעוד מקום ולעוד...). חיפושים, אחרי אותם הדברים בדיוק. שוב.

כל לילה

כשבוכים אז כבר בוכים על הכל.

באמצע שיחת טלפון בה שוב הייתי קצר וענייני עם אמא, קיבלתי מייל. אני לא אוהב לתת לדברים קטנים ולא הרי-גורל לעשות לי רע (כי יש חרא שהוא באמת גדול), אבל לפעמים נשברים. פתאום נהייתי נורא נחמד לאמא בטלפון - סימן לבאות - המחסומים הוסרו. סיימתי את השיחה והתחלתי להסתובב בחדר. הגפתי את התריס ובכיתי, בכי תמרורים. אין ספק שלהיות לבד בדירה עוזר להוציא הכל.

ישנם שני סוגי בכי עיקריים. דמיעת עיניים, זליגה איטית, שקטה, מחנק בגרון. השני, בכי מתגלגל (ממש כמו צחוק); כמות דמעות שדורשת לשים את הראש בתוך כפות הידיים; ונזלת. סוף סוף הוא הגיע. הבכי שמחכים לו חודשים, שהוא כולו המון רגעים קטנים שעשו לך לא טוב והצטברו להם בשקט בצד. תוך כדי הבכי מקללים, מנסים להבין אם שוב אתה לא היית בסדר, ממלמלים מילים שרק אתה יודע משמעותן והן כה כואבות. 

בעטתי בדלת של הארון. די ציפיתי שהיא תיפול עלי (כי זה מה שקרה בכל אחת מהפעמים שפתחתי אותה מאז שנכנסתי לדירה) אבל באיזשהו קטע די מעצבן היא נשארה במקומה. אם היה לי בחדר משהו נוח יותר להרביץ לו, הייתי מפרק לו את הצורה, אבל לא מצאתי כזה. זה היה שיא הסצינה. אחריו, מקנחים את האף, עושים פיפי ולובשים ז'קט כי קר. 

זו כנראה תגובה לגמרי חיצונית, אחרת אני לא מבין איך אחרי שהקאתי את כל הנורא החוצה, לא שוחרר למוח איזה חומר שמיד שיפר את מצב הרוח. לכן, אלך לישון עכשיו. לפני, רק אענה למייל ואהיה הכי מגעיל שבעולם.

When the Pawn Hits the Conflicts He Thinks like a King What He Knows Throws the Blows When He Goes to the Fight and He'll Win the Whole Thing 'fore He Enters the Ring There's No Body to Batter When Your Mind Is Your Might So When You Go Solo, You Hold Your Own Hand and Remember That Depth Is the Greatest of Heights and If You Know Where You Stand, Then You Know Where to Land and If You Fall It Won't Matter, Cuz You'll Know That You're Right

וזה שיר אחר שלה: