אבגדה/אקפסה

אני לא יודע איך זה אצל ה-לא-הומואים (אני כן יודע שזה פחות מלוכלך), אבל להיות הומו זה קשה (בדיחת זיקפה). אחרי שמנפים את המכוערים, טיפשים, חשים, מחששים, חוששים, נציגי שירות לקוחות, יחצ"נים ונהגי אוטובוס - נשארים עם מעט מאוד אופציות. מלכתחילה נקודת הפתיחה לא מעודדת, שכן הומואים הם לא אחוז גדול מהאוכלוסיה (מזרחית לאיילון) וגם גברים שלא מגדירים את עצמם כהומואים אבל נמצאים לאורך הסקאלה יש בודדים (הם אגב באמת בודדים).

נניח שכן מצאתם אחד (כשג'ינס יושב טוב אז הוא פשוט יושב טוב), מפה הכל נורא פשוט: שמים דיסק של היי-פייב, מכבים את האור (אבל משאירים את המסך מחשב פתוח), מצחצחים שיניים (יאמי) ובום-בום.

על מנת איכשהו להצליח להגיע לפואנטה של הפוסט הזה (שתכלס לא באמת יש לי כוח להסביר, אבל בשתי מילים - דיכוטומיה מינית), קצרמר ללא נוגעים בדבר (למרות שמומלץ לגעת):

אק(טיבי) - חודר

פס(יבי) - נחדר (בדיקת האיות של בלוגר טענה שאין מילה כזו)

ורס(טילי) - נהנה משני העולמות

אני - לא נהנה

לא תמיד יודעים מה הבחור-שעומד-בצד-השני-של-הבר-ונראה-טוב-בחושך-אבל-לא-
באור-יום-בבוקר-שאחרי רוצה. אם הוא מחפש את מה שאתה מחפש, זה עלול להיות בעייתי (בהתאם לטבלה המפורטת הנ"ל).

נחזור לסיכוי האפסי.
יש בחור. מוצא חן בעיניי.
גיליתי,
מוקדם מדי (עוד נקודה שאין לי כוח לפתח אבל עיקרה הכניסה למכנסיים לפני החלפת שמות פרטיים),
שהוא לא רוצה
להיות מעלי.
אני תמיד נדלק על פסיביים,
הם הרבה יותר בני אדם.

נוסע/חוזר 2

כבר לא הפלה בעיר הגדולה.

חצי שנה. התחלות, שינויים, הכרויות, התנתקויות ועוד מלא תחושות שאביב גפן בטוח מבטא יותר טוב ממני ב"הקוֹל".

כשאני מבקר בתל אביב, אני כבר לא מזהה אותה. כאילו כל ביקור קורה מיליוני שנות אור אחרי האחרון והדברים זזים ומשתנים כל כך מהר (מתי פינו את האוהלים המיוזעים מרוטשילד?!).

ובחיפה, הזמן עצר מלכת. לפני איזה 50 שנה.

מהמישור האינסופי, כשלכל מקום ניתן להגיע ברגל או באופניים בכל שעה, אתה מגיע לעיר שהיא כולה שכונות מפוזרות על גבעות מרוחקות שהקשר היחיד ביניהן הוא קו אוטובוס שעובר פעם ברבע שעה.

אני יכול לפתוח ברשימה ארוכה של כל מה שאין פה, אני מניח שתוכנה ברור. ורשימה של מה יש פה - ובכן, תחבורה ציבורית גרועה (טוב, זה באמת בעיה נקודתית), קור שמקפיא כל דבר (כולל את לב האבן שלי שהיה מלכתחילה כמעט קפוא), רחובות ריקים, אנשים פשוטים ואה, יש פה גם את הטכניון (שזה כמו אונ' ת"א רק עם ג'ינס ונעלי ספורט).

כשחזרתי היום לבלוג כדי לבדוק אפשרות של לחדש קיומו, גיליתי שלפוסט הלפני אחרון הגיב מישהו בשאלה: "נשמע כאילו היית מרוצה מת"א, אז למה לברוח?"

הייתי רוצה שעכשיו כבר תהיה לי תשובה, אבל אני לא בטוח שיש. האם לימודים/עבודה/דירה/קשר סיבות מספיק טובות לעזוב הכל ועבור למקום אחר? האם זו בריחה, שכן יכלת להישאר באותו המקום (המוכר, הנוח, המלא במתחנגלים) ולנסות למצוא את עצמך בו. מה, משעמם אז עוזבים? כולם לובשים זארה, אז קמים והולכים?

מעייף להתחיל מאפס. אנשים חדשים שכדי שיהיו חברים שלך אתה צריך שוב, לאט לאט, לגלות להם עוד על עצמך. דרכים חדשות שיש לשנן לאן הן מובילות, מרכולים (אני לא מאמין שהשתמשתי במילה הזאת) לא מוכרים להשוות מחירים ביניהם והמון אבל המון סטרייטים - שזה מעבר חד (ומכוער ואכזרי ומוחק חיי מין) מאין כמותו.

כמה רפש הטחתי בתל-אביב. היא אכן עדיין מלוכלכת. ולא אשקר, יש משהו נחמד בלהיות טיפה (ממש טיפל'ה) פחות מודע למה כולם לובשים ומהם המקומות החדשים שכדאי לקפוץ אליהם (פה יש להתעדכן במקומות שנסגרים).

אבל מגע, בטחון קהילתי (סז"ר* לא יבין), פאקינג דלי גלידה בשלוש בבוקר - מה כבר ביקשתי.

אין לדעת לאן מחשבותנו הפתלתלות יקחו אותנו ואיפה נהיה בעוד שבוע, חצי שנה. אולי נברח, אולי נעמוד במקום.

אתה משתנה, נפגע, מתאכזב, מחליט שלא בא לך יותר וחוזר לאותה הנקודה. נו ואחרי שנתיים, שוב בורח.

*סז"ר - סטרייט זר

רשימת קניות

קראתי השבוע טור שבו כתב המחבר, כי אינו מבין על מה המחאה. היא מפוזרת מדי לדעתו, רחבה מדי. מצ"ב רשימה של כל מה שלי נראה שהמחאה הזו כוללת. כאילו ש"רק דיור" זה לא מספיק.

העלאת שכר המינימום.

פיקוח על חברות עובדי הקבלן ועל המחיר שהן משלמות לעובד לעומת התשלום שהן מקבלות מהמעסיק.

פיקוח על מכירי דירות.

פיקוח על מכירי השכירות.

בנייה (לעתיד) והפיכת דירות קיימות (במיידי) לדיור ציבורי נגיש וזול לצעירים, סטודנטים וזוגות צעירים.

הורדת מכירי הגנים והחינוך הציבורי.

פיקוח על התשלומים הנוספים והמוגזמים שמוסדות החינוך גובים מההורים.

פיקוח על מכירי ספרי הלימוד (או לחילופין, הנהגת השכרת ספרים מבתי הספר).

פיקוח על מחירי קורסי ההכנה לפסיכומטרי.

הורדת שכר הלימוד במוסדות להשכלה גבוהה.

הורדת מחירי הנסיעה בתחבורה הציבורית.

ייעול ושיפור הנגישות והכדאיות של התחבורה הציבורית (כולל הפעלתה בסופי שבוע).

הורדת מחיר הדלק.

הורדת המס על הדלק.

הפחתת המע"מ.

הפחתת המיסים על מוצרים מיובאים.

הורדת מחירי המזון (ע"י פיקוח על ההפרש של מחיר מוצר, שנקבע ע"י החברה ולאחר מכן ע"י הרשתות, מבלי לפגוע בחקלאים וברפתנים).

חלוקה יחסית של נטל המיסים, לפי השתייכות לאלפיון.

הוזלת מחירי החשמל.

הוזלת מחירי הארנונה והמים.

הנחה בחשבונות הנ"ל ליזמים צעירים וסטודנטים (גם אלו הלומדים בבי"ס פרטיים, מוסדות להכשרה מקצועית ובי"ס לאמניות).

הוזלה בביטוחי הבריאות והדירות.

הרחבת סל התרופות.

שיפור תנאי העסקתם של רופאים, עו"סים, מורים ומקצועות קריטיים נוספים.

הגדלת תקציבי החינוך, התרבות, הספורט והשירותים החברתיים של המועצות המקומיות.

שיפור תשתיות.

שיפור הנגישות למוסדות הציבוריים השונים לנכים, חירשים, עיוורים ולקשישים.

שיפור מי הברז לרמת שתייה.

פיקוח על חברות פרטיות מבחינת איכות המוצר ורמת השירות ללקוח.

הוזלת עמלות הבנקים על חשבונות פרטיים.

הקטנת הסיכון של הפסדים בקרנות הפנסיה המושקעות בבורסה.

במידה ואזכר בדבר מה נוסף, הרשימה תתעדכן.

בינתיים, אני חושב שמדובר במספיק עבודה לנבחרינו (ומירי רגב - פשוט תסתמי).

התרסקות

קראשים. על מה ולמה? היש משהו יותר ברור מהעובדה שאף CRUSH לא יוביל למשהו שהוא מעבר לפנטזיה שאפשר לכתוב עליה שיר נעורים עצוב שהמשפט "חלמתי אותנו אחד ועכשיו אני לבד" חייב להופיע בו?

קראשים נועדו להחזיק אותנו בחיים. לאלה שעוברים בין מערכות יחסים, בין עבודות, לובשים את אותם התחתונים במשך שבוע כי אין להם כסף למכונה. קראשים נועדו להיות המשאלה שאיתה נכבה את הנרות על עוגת היום הולדת. זה היה נחמד בגיל 12 וזה יהיה קצת יותר עצוב בגיל 30.

יש סוגים שונים של קראשים. יש את הקראש הרגעי למישהו באוטובוס, שבזמן שהוא מקנח את האף שלו ואחר כך דוחף את הטישו הירוק בין הכסאות, נראה לכם כמו הבעל המושלם. הוא עוזר לנו להחזיק את הנסיעה המייגעת.

יש קראשים שבועיים/חודשיים. אלה הכי קשים. אתה יושב בבר, עובר מולך הבעלים שלו, ומאותו הרגע למשך חודש שלם, עד הבר הבא שתשב בו עם עצמך על חצי גולדסטאר, כל מה שתחשוב עליו זה למה הוא לא הזמין אותי למשרד שלו ולימד אותי הכל על חשבוניות ומס הכנסה.

זה בדרך כלל הופך אותי לסטוקר. אני מוצא את הבן אדם בפייסבוק, לומד עליו ועל משפחתו שעלתה במאה שלפני הקודמת מתימן ועוקב אחרי התפתחויות שונות בחייו לפי הסטטוסים שלו.

הסוגה האחרונה והכואבת לא פחות, אם כי בצורה שונה-נוסטלגית, היא הקראשים פור לייף. אתה היית בן 21, הוא היה בן 19, ילדים שלא יודעים כלום על עצמם או על הסניף הקרוב של זארה. אתה יכול לשכוח ממנו לשנתיים, ואז לראות אותו בקניון והכל חוזר אליך כאילו כלום לא קרה מאז. לא משנה אם הוא יתחתן, ישתנה או חס וחלילה ישמין, אתה תמיד תהיה מוכן לתת לו הזדמנות.

באוטובוס, על הבר, ממרומי מגדל שלום שניה לפני שאתה קופץ, החלומות הם אותם החלומות. אנחנו לא מכירים את הבן אדם בכלל, לא יודעים מה שם משפחתו וגם לא לגמרי בטוחים איך מאייתים את השם הפרטי שלו, אבל אנחנו יודעים ממש טוב לנדוד בדימיוננו לתמונה שבה אנחנו שותים אייס טי על כסאות נדנדה מחוץ לווילה שלנו בכפר שמריהו ומסביבנו הנכדים הניגרים שאימצנו כי את ההורים שלהם גירשו.

הבן אדם הזה, הבחור או הבחורה שלא יודעים דבר על תפקידם המשמעותי בחיינו בכך שהם עוזרים לנו לשרוד ימים אפורים, בטח רואים מישהו אחר לצידם על כסא הנדנדה. ולנו נותר להמשיך לשתות, לתור ולחלום.

עלה/סיגריה

אני שונא מעשנים. שונא את הריח שנדבק לידיים. שונא את הפוזה. שונא שבצבא היו להם הרבה יותר הפסקות.

אתמול נפל לי אסימון. מהאסימונים העלה שכשהם נופלים אתה מצד אחד חושב שדבר לא התחדש, אבל מצד שני מבין משהו מאוד בסיסי ונכון שאתה מופתע איך לא עלית עליו קודם.

הלכתי לי לבדי בשעת אור יפה, שבע בערב בערך, ובתוך המולת הממתינים לאוטובוס הבנתי שאני עלה. פשוט עלה. כולנו, זאת אומרת כל אחד מאתנו, הוא עלה שנשר מאיפשהו ופשוט משוטט לבדו בעולם.
אני יודע שזה נשמע שיא המפגר. כל כך מפגר שחשבתי לכתוב על זה ספר ילדים בחרוזים, "העלה הוא אני" שמו.
אבל אין לנו אף אחד אחר. אין על מי לסמוך.
יש את אמא ואבא, יש משפחה, חברים, כלב, אלוהים - אבל בשורה התחתונה, בסופו של יום, בתחנת אוטובוס, זה רק אני לבד עם עצמי ולא יעזור מספר המכשירים האלקטרוניים שישאירו אותי "מחובר" לאחרים.

לא תמיד הקרובים יכולים לתמוך. לפעמים הם אינם מוכנים אפילו לקבל תמיכתך שלך. לפעמים החזקים שנשענת עליהם מתפרקים ואין ביכולתיך לעזור להם, כמו שלהם בעצם אין הרבה מה לעשות למענך. כולנו מתים. משתנים, מתבגרים, לומדים, מרגישים, חושבים, מחליטים, אבל בסוף מתים.
ובכל שלב בדרך, עם כמה שאנחנו יכולים להתייעץ, לשתף, להיעזר ולסמוך על הסובבים אותנו שיעזרו לנו לבחור את הבחירות שיעשו לנו הכי טוב שאפשר, אנחנו לבד.
אני צריך להתמודד עם הלבטים, הכאב, ההחלטה, ביצועה והשלכותיה. רק אני, עם עצמי. וזה מסריח. אני רוצה שכפול שלי, שיבין מיד ויחשוב בדיוק כמוני ויבחר כמוני. מבחינתי, זהו בן הזוג המושלם.
אמא לא תמיד שם.
כל אחד עלה. גם אמא.

בזמן האחרון אני מעשן מעט, שזה יותר ממה שעישנתי קודם. כשאני מרגיש שהמחשבות מציפות, או שאני צריך רגע לנשום. איזה מצחיק, אני צריך לנשום ויוצא לסיגריה. פיכס.
אבל אולי רק בחמש הדקות האלה, שבהן אתה פשוט שואף ונושף עם עצמך, רק בהן אתה מסוגל להביט בשקט החוצה ופנימה ולהרגיש לא-כזה-חרא עם הלבד. מין פאוזה, ואז איכשהו להמשיך לסחוב.

טוב, וקצת גם בגלל הפוזה.

הפרשות 1/שתינה

שלום לכולם,
היום פוסט עם מוסר השכל.

בעודי חוזר הערב מהעבודה, בסביבות עשר וחצי, קרה לי דבר מרתק.
הלכתי לי מכיוון גבעתיים על הגשר של מחלף השלום מול תחנת הרכבת כמדי יום ביומו, מסתכל על אנשים שנראים פחות טוב ממני, כשלפתע קלטתי תזוזה מוזרה בין האופנועים החונים. שני גברברים, שלא לומר בני עשרה עם שפם קטנטן שחרחר ופלומתי, הטילו את מימיהם בין האופנועים מהגשר על המכוניות שנוסעות באיילון צפון. אחד מהם כנראה שתה פחות מהשני וקרא לעברי. הסתובבתי לכיוונו במידה מסוימת של לחץ שמא יבקש ממני לנגב לו, אך הוא רק ביקש ממני הכוונה לכיוון נמל תל-אביב.
הבחור השני בינתיים הספיק לנער ולרכוס וגם הוא הצטרף לשיחה.
אני מאוד גאה בחוש הכיוון שלי ובתצלומי המפות של כבישי ישראל החרוטים לי בראש, ולכן תמיד אעזור לאלה שבמקום לשנן את גרסת אטלס הזהב של מפה באמת עשו עם עצמם משהו כשהיו ילדים.
הסברתי להם את הדרך, בעודם מצחקקים ביניהם (על כמה שאני יפה, אני מניח) והשתדלתי למהר מהמקום, פן ירצה להודות לי אחד מהם ע"י מחווה גברית של טפיחה על השכם או משהו בסגנון.
משם חזרתי מהר הביתה (באמצעות שני אוטובוסים נהדרים שהם חלק ממערכת הסעת ההמונים הנהדרת והמתקדמת המופעלת במטרופולין ת"א), כשכל הדרך בדקתי שכולם עם המכנסיים למעלה.

הסיפור הזה מוביל אותי לכמה מסקנות.
האחת היא, שאני ממש שמח שאני לא מסתובב בנמל.
השניה היא, שאני ממש שמח שאני לא מאבטח בכניסה לתחנת רכבת כי בטח משתינים עליהם כל היום.
השלישית היא, שכשיש לי רכב, אני יורד במחלף השלום לאיילון צפון ובכך מגן על עצמי מפני גשם הפיפי, וזה כמובן יתרון.
והרביעית, שאחרי האובך הבא אני לא מתכוון לקחת את הרכב של ההורים לשטיפה בתחנת דלק.


הווידאו המצורף הוא קליפ חדש של להקת אחיות המספריים. הוא לא הכי קשור, אבל הוא טרי, ובעצם להילחם באש עם אש זה כמו להילחם בשתן עם שתן.

שתהיה שבת קרירה,
מרכוס.