אני לא עף על המצעד. עפתי במצעד, אבל אני לא עף ממנו. זו לא חוויה קלילה או קלה (בטח לא לעור השרוף שלי). אשים בצד את הדיון על התוכן של המצעד, המימון ונותני החסות, המרוויחות והמפסידות וגם על נחיצותו. כי אולי הוא אינו נחוץ או לא משרת מטרותיו (מהן? דיון שגם אליו לא אכנס כרגע).
במהלך שבוע הגאווה מתקיים בסינמטק ת"א פסטיבל סרטים גאים. ראיתי היום סרט פורטוגזי ברזילאי מקסים "הדרך שבה הוא מביט" (Hoje Eu Quero Voltar Sozinho). בסרט, נער עיוור, הפאג-הגית המצחיקה שלו והנער החדש בכיתה. כמובן שהעיוור סובל מבריונות, שמתעצמת אחרי שהקשר בינו ובין הבחור החדש מתהדק. כמובן שהם חתיכים וחמודים ויש שיר של בל וסבסטיאן והכל מגניב, יופי טופי.
לכבוד המצעד (סתם תירוץ) שמתי לק. אדום, זה כל מה שהיה. אני מורח גרוע, אין לי ציפורניים ללק ולמרות הצבע, אני גם לא גרושה. הלק נשאר מאתמול. היום, בדרך לסינמטק, עצרתי במעבר חציה (לא ברור למה) וממכונית שעצרה גם היא ברמזור נזרקו לעברי הערות הומופוביות. נו טוב, מה חדש. לא התרגשתי יותר מדי (גם לא יכולתי להזיע יותר ממה שכבר גם ככה הזעתי אחרי הליכה של חמש דקות), רק קיוויתי שהרמזור כבר יתחלף. התחלף ואז ראיתי את הסרט.
אז במצעד לא לגמרי כיף וגם לא כולן מרגישות בטוחות במהלכו. ונכון, הלכתי עם לק ולא חטפתי מכות, כולה כמה עקיצות. ונכון, פה זה לא אירן. פה מגניב יופי טופי.
אני לא דורש שוויון, כי אני לא מכיר אף אחד/אחת שמרגישים לגמרי בטוחים כשהן הולכים ברחוב, אז מה שווה בזה. אני לא רוצה להיות כמו כולם (כי כולם לא לרמה שלי), אני רוצה להרגיש בטוח בכל מקום בכל צורה, ואני לא. לא רוצה להרגיש בלתי נראה, אבל גם לא לקבל מבטים.
אני לא דורש שוויון, כי אני לא מכיר אף אחד/אחת שמרגישים לגמרי בטוחים כשהן הולכים ברחוב, אז מה שווה בזה. אני לא רוצה להיות כמו כולם (כי כולם לא לרמה שלי), אני רוצה להרגיש בטוח בכל מקום בכל צורה, ואני לא. לא רוצה להרגיש בלתי נראה, אבל גם לא לקבל מבטים.
אני לא יודע אם המצעד זה מה שישנה את הסביבה או את התחושות שלי (לפחות במתכונתו הנוכחית). אני רוצה (ובעצם קיומי אף דורש) להרגיש בטוח (לאו דווקא להיות מי שאני, אלא פשוט להיות) במרחב, לא משנה עם מי אני חולק אותו.