אחח, סדר פסח בקיבוץ. אין מספיק זכרון בכל הכוננים הקשיחים והעננים שבעולם כדי לנסות ולהסביר מדוע החגים סיוט הם. מה מייחד את הקיבוץ? החגיגה בקיבוץ (שכבר מזמן אינו קיבוץ) כוללת 400 סועדים המתכנסים בחדר האוכל (שכבר מזמן אינו חדר האוכל). כלומר, 399 סטרייטים ואני. בני הקיבוץ וקרוביהם מגיעים משפחות משפחות, עם ילדים והקציר הראשון (כן, יש אשכרה תהלוכה עם תוצרת שאמורה לייצג את הקציר הראשון). השירים נחמדים (לא יותר מדי אלוהים אבל לחנים קשים בהרבה), מגיעים לאוכל די מהר (חד"פים) וכולם שותפים לקיפול הבלגן. אני מניח שיכול להיות יותר גרוע (נגיד לחיות תחת סגר). הקיבוצניקים כה יפים הם, גם בני ה-15.
אולי זו בעצם התחושה המרה (מרור, חיחי) של החגים. אתה מגלה שוב כמה כולם נראים יותר טוב, כמה המשפחות שלהם שמחות יותר. אז כדי להרגיש באמת טוב בחג הבא, עלי לקנות חולצה מכופתרת ואת הנעליים הגבריות האלה שכל הבנים הולכים איתן שעולות מלא כסף ויש להן שם מסובך, לדפוק כמה תרגילי כוח בחדר כושר, לעבור ניתוח הארכת רגליים, לעבוד המון בשמש, להסתפר קצוץ, להיפטר מהמשקפיים ולהתקבל לקורס טיס. פיס אוף כושר קייק.
איני מסויט החגים היחיד. הסיוט הוא כנראה מעבר לתחושה האישית שלי בתור ההומו היחיד (הצנום והנמוך אם כי המתלבש מוקפד) סביב הגפילטע, אלא הוא משהו רחב יותר שהרבה חוששים ממנו. האם הסבל בחג נפוץ בקרב להט"בים המרגישים לא שייכים לפסטיבל ההטרונורמטיבי? האם תחושת הכובד בולטת בעיקר בסדרים של משפחות מסכנות ועצובות (כלומר אשכנזים)? רווקים נהנים פחות? ולמה הכרחי טקס הנסיעה המשותפת והאינסופית בתוך קופסת המוות האיטי (המכונית)?
לקראת החג (או פשוט במקרה) יצא לי לסדר, לנקות, לארגן ולבחור ללכת בדרכים חדשות (אני עכשיו בקטע של נשים). אבל חגים הם כמו ימי הולדת - הם חרא. מדובר ברגעים בהם אתה מסתכל אחורה על השנה שעברה מאז החג חרא האחרון וקולט כי אתה טובע עוד יותר עמוק אל תוך החרא, בזמן שכל החברים וקרובי המשפחה הנחמדים שפגשת בליל הסדר שזה עתה נגמר, דווקא נראים פורחים ומלבלבים לכבוד האביב שהפציע. אם ממש מגעיל אתכם לדמיין את זה עם חרא, נסו חרוסת, התחושה עדיין תהיה מבחילה. החיים הם יציאת מצרים או השלב הקודם, העבדות? (הקשר להגדה - צ'ק!)
בכל סדר פסח בקיבוץ מציגים הילדים, שניחנו בכשרון משחק מדהים, את השיר הזה. מנהג שלא ישתנה בקרוב. כמו גם הסבל. מה שכן יכול לקרות - בשנה הבאה בירושלים המחולקת (הכי אופטימי שלי).