יום ראשון, 31 ביולי 2011

רשימת קניות

קראתי השבוע טור שבו כתב המחבר, כי אינו מבין על מה המחאה. היא מפוזרת מדי לדעתו, רחבה מדי. מצ"ב רשימה של כל מה שלי נראה שהמחאה הזו כוללת. כאילו ש"רק דיור" זה לא מספיק.

העלאת שכר המינימום.
פיקוח על חברות עובדי הקבלן ועל המחיר שהן משלמות לעובד לעומת התשלום שהן מקבלות מהמעסיק.
פיקוח על מכירי דירות.
פיקוח על מכירי השכירות.
בנייה (לעתיד) והפיכת דירות קיימות (במיידי) לדיור ציבורי נגיש וזול לצעירים, סטודנטים וזוגות צעירים.
הורדת מכירי הגנים והחינוך הציבורי.
פיקוח על התשלומים הנוספים והמוגזמים שמוסדות החינוך גובים מההורים.
פיקוח על מכירי ספרי הלימוד (או לחילופין, הנהגת השכרת ספרים מבתי הספר).
פיקוח על מחירי קורסי ההכנה לפסיכומטרי.
הורדת שכר הלימוד במוסדות להשכלה גבוהה.
הורדת מחירי הנסיעה בתחבורה הציבורית.
ייעול ושיפור הנגישות והכדאיות של התחבורה הציבורית (כולל הפעלתה בסופי שבוע).
הורדת מחיר הדלק.
הורדת המס על הדלק.
הפחתת המע"מ.
הפחתת המיסים על מוצרים מיובאים.
הורדת מחירי המזון (ע"י פיקוח על ההפרש של מחיר מוצר, שנקבע ע"י החברה ולאחר מכן ע"י הרשתות, מבלי לפגוע בחקלאים וברפתנים).
חלוקה יחסית של נטל המיסים, לפי השתייכות לאלפיון.
הוזלת מחירי החשמל.
הוזלת מחירי הארנונה והמים.
הנחה בחשבונות הנ"ל ליזמים צעירים וסטודנטים (גם אלו הלומדים בבי"ס פרטיים, מוסדות להכשרה מקצועית ובי"ס לאמניות).
הוזלה בביטוחי הבריאות והדירות.
הרחבת סל התרופות.
שיפור תנאי העסקתם של רופאים, עו"סים, מורים ומקצועות קריטיים נוספים.
הגדלת תקציבי החינוך, התרבות, הספורט והשירותים החברתיים של המועצות המקומיות.
שיפור תשתיות.
שיפור הנגישות למוסדות הציבוריים השונים לנכים, חירשים, עיוורים ולקשישים.
שיפור מי הברז לרמת שתייה.
פיקוח על חברות פרטיות מבחינת איכות המוצר ורמת השירות ללקוח.
הוזלת עמלות הבנקים על חשבונות פרטיים.
הקטנת הסיכון של הפסדים בקרנות הפנסיה המושקעות בבורסה.

במידה ואזכר בדבר מה נוסף, הרשימה תתעדכן.
בינתיים, אני חושב שמדובר במספיק עבודה לנבחרינו (ומירי רגב - פשוט תסתמי).

יום חמישי, 23 ביוני 2011

נוסע/חוזר

גדלנו על סרטי התבגרות חוצי יבשת, בהם הילדה הופכת לנערה, הנערה לאישה והאישה מתה מאושרת אחרי שהספיקה לחזור לעיירת הולדתה ולהשלים מעגל.

בתור אחד שבינתיים הספיק לגור בשלוש ערים שונות במהלך חייו הזכורים לו, תל אביב היא האהובה והשנואה עלי ביותר. היא מלוכלכת, רועשת, דביקה, צפופה ומתנשאת. אבל מצד שני, היא משוחררת, לרוב מקבלת, תזזיתית ו... מתנשאת.
כשיצא לי להגיד שאני גר בה, הרגשתי תמיד מן גאווה - הצלחתי, עברתי לעיר הגדולה ואני יותר טוב מכם כעת, טיפשים פרובינציאליים שעדיין אוכלים בורקס באותו הקיוסק אליו התפלחנו מבית-הספר. הרגשתי שאם יעבור מולי בגן מאיר איזה שמוק מהתיכון, אני הכי לא אשתין בכיוון שלו (אלא אם הוא ממש יתחנן ויגמע הכל עד הטיפה האחרונה).

אחרי שנתיים בתל אביב, הספיק לי. טרם מצאתי דירה בחיפה - היעד הבא שאני מתכנן לכבוש - אבל אני כבר מתגעגע לפלורנטין. ברור לי שדלי גלידה אני לא אמצא בשום סופר בשלוש בלילה על פסגת הכרמל. אולי של גלידות פלדמן וגם זה בטח יהיה פרווה.

לקראת המעבר, התחלתי לעשות חיפוש יסודי (סטוקרי) על העיר, השכונות, הפאבים, הקניונים, האוטובוסים, הדירות, השותפים, המותגים. באחד משיטוטיי בפייסבוק (שתכלס יש לי כבר דוקטורט ביסודותיו ובכל זאת החלטתי ללכת ללמוד משהו אחר), גיליתי שמישהי שגדלה איתי (כבר אז היא תמכה בביבי ועד היום היא עוד לא הפנימה כלום) לומדת וגרה בחיפה. לא סתם לומדת לבנות ציפורניים, היא הולכת ללמוד בפקולטה שלי (אין לי מושג מה זה פקולטה, אני כמעט בטוח שזה סוג של קינוח הונגרי).

זה לחזור לארון. להתמתן ולהתאים את עצמך שוב לעולם שהוא פחות קשוח כשזה מגיע למה אתה אוכל (זה פחמימות!!), אבל הרבה יותר קשוח אם מה שאתה לובש מעיד על שונות שלא יורדת בקלות בגרון. לקמול שוב.

אנחנו לא גרים באמריקה. הכי רחוק שאפשר לברוח פה זה לכרמיאל וגם לשם תהיה בקרוב רכבת.
העבר רודף אותנו. אתה גדל, מתפתח, משתנה, מתרגל לעצמך ולכמה שאתה באמת בסדר, ואז כרעם ביום בהיר חוזר להיות ילד קטן ומפוחד שוב, שיתגעגע לתל אביב הרבה יותר ממה שהוא חשב, כי אין לו יותר רשת בטחון הומואית. הוא שוב יהיה אחד נגד אחת, שהרוע עדיין מנצנץ מעיניה בתמונת הפרופיל. מה שווה כל המאמץ, כל הניסיון לאהוב את עצמך וללכת ברחוב עם ראש מורם, אם במרחק של שעה נסיעה אתה חוזר להיות בן 13? אין לפתוח דף חדש, אין להמשיך הלאה.

לאן אברח אחרי חיפה? ויותר חשוב מזה, לאן אברח כשאתקל בה בקפטריה?




יום שני, 20 ביוני 2011

חיים/חולמים

אתה בן 25. מחליף עבודות, מחליף כיוונים, מרבה לבחור שלא לבחור.
בעבודה הזמנית החדשה, כולם צעירים יותר אך בטוחים יותר. בטוחים גם מה טוב בשבילך. אנשי מכירות בנפשם.

למה לא כתבת חצי שנה?
אתה צריך אכזבה חדשה.
והיא מגיעה אחת לכמה זמן. מחליפה פנים, מתלבשת אחרת, לעתים גרה לבד, לפעמים יש לה כלב.

אתה בן 25. משתדל לנסות, נותן סיכוי, נפתח (ממש ממש קצת).
אחר כך אתה מעשן יותר, ישן יותר, שותה יותר ומשוכנע יותר שזה לא יוביל לכלום.
ובאמת רצית.





מר כוס.

יום שבת, 5 בפברואר 2011

צד ב

יו, איזה קטע, קראתי לפוסט החדש בשם שמזכיר את שמו של האלבום החדש של אסף אמדורסקי, אמג, א"א כזה שווה, אמג, בא לי להעביר לק על כל הכלים המאגניבים שיש לו באולפן המאגניב שלו בדירה המאגניבה שלו, אמג יו, אמג, יו.

*

היתה לי שיחה השבוע עם מישהו ששאל אם אני בסדר. יש לי בעיה עם המילה בסדר. זה טוב? זה כרגיל? זה עדיין נושם? אז כך עניתי לו ותגובתו היתה: כל עוד לא קפצת מהמרפסת סימן שאתה בסדר.
וואלה, לא.

זה שאני עוד לא מרוח על הגג של פעוטון חב"ד שנמצא מתחת למרפסת שלי לא אומר שמצבי כזה טוב. אנשים מחלקים מצבי רוח בצורה מאוד טוטאלית (כמו שנהוג לחלק היום הכל בעצם), או שאתה שמח או שאתה עצוב. ואם אתה עצוב, אז תהיה עצוב, תמצה את ההרגשה ותחזור לעצמך. כאילו אין בתוך העצב גוונים שונים, וברור לכולם שהוא גם תחושה עוברת.

להיות בדכאון (שוב, ישנן רמות שונות), משהו שאני מבין עם הזמן שתמיד היה שם, הוא לא כל הזמן לאיים בהתאבדות. אפשר להיות במצב באמת קשה, ולא בסכנת חיים. אפשר גם להיות במצב לא קשה במיוחד ועדיין לא להרגיש נהדר ולפזז ברחוב תוך פיזור פרחים בגווני צהוב-ורוד על המדרכה.

אתר ההיכרויות הנהדר "אטרף" (שהוא בעצם הפורנו של דור הטוויטר), מחדד אפילו את ההקצנה בין שמח לעצוב. בימינו הכל הרי צריך להיות מהיר ויעיל, אז אנשים רושמים מה התכונות שהם ממש לא מחפשים בבן זוגם לעתיד. לא מורכב, לא מתוסבך, פשוט, שאוהב את החיים. ואני אומר: מה דה פאק?! יש אנשים שהם לא מורכבים? יש בן אדם שהוא "פשוט"? ומה זה פשוט? זה טיפש? זה נורמלי? ומה זה נורמלי?
אנשים מחפשים פלקט. אחד שמחייך, לא חושב הרבה, לא ביקורתי. קם, אוכל, משתכר, צוחק מול ארץ נהדרת וחוזר לישון.
כאילו שוב, אין גוונים, אין קשת של רגשות.

לא קל להתמודד עם עצב, גם כשהוא עוטף את הקרובים אליך. מדובר במשהו הרבה יותר עמוק שנובע ממקום מאוד בסיסי בנפש האדם, שרוב האנשים, למזלם, לא מכירים ולא יודעים איך להתמודד איתו.
אני מרגיש שאנשים מרחמים עלי או מנסים לנחם אותי כשאני אומר להם שכרגע אני לא עושה כלום, כאילו צריך סיבה לא לעשות כלום, אישור. ואני לא מחפש את זה. אני לא עושה כלום, ליטרלי כלום, כי לא בא לי, כי אין לי כח, כי אני לא מבין איך אפשר לרצות לעשות משהו כשאפשר פשוט כל היום להתבטל במיטה.
אני מבין שזה לאו דווקא בריא ושזה עלול להרחיק ולבודד אותי. אני באמת משתדל להסתיר את הייאוש הזה כשאני בחברת אנשים. אני לא רוצה לצאת סנוב (שקר) או אחד שמרוכז בעצמו (למרות שאני כזה) או טיפוס עצוב, כי אנשים לא אוהבים להיות בקרבת אנשים כבדים ועצובים, זה לא כיף.

היתה לי שיחה נוספת השבוע עם מישהו שחווה דכאון קשה במשך כמה שנים. אני, שניסיתי לתרץ ולהסביר בפניו שזה ישתפר כשאחליט מה אני עושה עם עצמי ולאן אני ממשיך בחיי (הי, לך תדע, אולי אני אקנה לי כלה), קיבלתי ממנו את התשובה שזה לא קשור. הוספתי ואמרתי לו שאני לא לגמרי בטוח שאני רוצה שהדכאון יעבור, אני מרגיש בו בנוח. והוא אמר, שמניסיון, עד שלא יוצאים מהלופ של ההרס העצמי - של הביקורתיות המאוד קשה כלפי עצמך, של הערכה עצמית נמוכה ודימוי פיזי נמוך ועוד המון תחושות שזורמות בדם שלי כמו רעל (או חמצן) - אי אפשר באמת להתקדם והחרא לא עובר.
צריך לנקוט מספר צעדים במקביל כדי לנסות ולהזרים את החרא לים (רון חולדאי כבר הסכים לעזור לי בנושא), ואני שגדלתי להכיר את עצמי רק באור שחור, לא מצליח לראות את עצמי חי בהרגשה טובה לגמרי ולא בטוח שאני רוצה שהחרא יעבור.