לא רואה/לא שומע

השבוע נשברו לי המשקפיים. אני לא מהמעפנים שהולכים עם משקפיים מספר 0.00325-, אני מהכבדים (ערק מישהו?) ואני לא רואה כבר יומיים. אני לא יכול לעמוד בבוקר שעות מול המראה ולהתלבט איזו משלוש החולצות שמדדתי הכי מתאימה לאותו היום. אני לא מודע לעובדה שאנשים מנופפים אלי לשלום (מה שבעיניהם בטח נתפס כגושפנקא לרכילות הנבזית שאני סנוב). אני לא יכול להעביר שעות של צפייה בסדרות במחשב וכתוצאה מכך אני אשכרה עושה עם עצמי משהו מועיל (שזה באמת שיא השפל).

אני גם לא רואה פרצופים שאנשים אולי עושים כשאני מדבר או כשהם עוברים לידי. אני יודע בעל פה את שלל האפשרויות, לכן גם בלי משקפיים אני רואה את הבעות הפנים המרושעות שלהם, גם כשאני לא יכול לראות את הפנים שלהם (אני רואה כתמים לבושים גרוע). 

זה דווקא טוב, לא? אני לא רואה את מה שעדיף לא לראות, למרות שאני יודע שזה שם.
בפועל, זה לא כזה כיף. ברגע שאני יודע מה אומרים עלי מאחורי הגב, מה זה משנה שלא הסתובבתי לראות. אם אני מדדה לי בעיר וחלפו על פני שני ערסים/שתי פקאצות/חבורה של תיכוניסטים, אני מראש יודע מה הם הולכים להשתעל. אז גם בלי משקפיים, אני קולט אותם מתקרבים ומצפה לאותה ההרגשה (שתגיע הרי בכל מקרה, גם אם אף אחד לא ישתעל).

אז עדיף להיות עם משקפיים (ממש יקרים) ולהרגיש חרא כי ראית חרא, מאשר להיות בלי ולהרגיש חרא פשוט כי נראה לך שיש שם חרא אבל לא באמת זיהית אותו. האופציה של ללכת עם/בלי ופשוט להרגיש סבבה, בין אם זיהית חרא ובין אם לאו, לא רלוונטית. זה לא אני.

צד ב

יו, איזה קטע, קראתי לפוסט החדש בשם שמזכיר את שמו של האלבום החדש של אסף אמדורסקי, אמג, א"א כזה שווה, אמג, בא לי להעביר לק על כל הכלים המאגניבים שיש לו באולפן המאגניב שלו בדירה המאגניבה שלו, אמג יו, אמג, יו.

*

היתה לי שיחה השבוע עם מישהו ששאל אם אני בסדר. יש לי בעיה עם המילה בסדר. זה טוב? זה כרגיל? זה עדיין נושם? אז כך עניתי לו ותגובתו היתה: כל עוד לא קפצת מהמרפסת סימן שאתה בסדר.

וואלה, לא.

זה שאני עוד לא מרוח על הגג של פעוטון חב"ד שנמצא מתחת למרפסת שלי לא אומר שמצבי כזה טוב. אנשים מחלקים מצבי רוח בצורה מאוד טוטאלית (כמו שנהוג לחלק היום הכל בעצם), או שאתה שמח או שאתה עצוב. ואם אתה עצוב, אז תהיה עצוב, תמצה את ההרגשה ותחזור לעצמך. כאילו אין בתוך העצב גוונים שונים, וברור לכולם שהוא גם תחושה עוברת.

להיות בדכאון (שוב, ישנן רמות שונות), משהו שאני מבין עם הזמן שתמיד היה שם, הוא לא כל הזמן לאיים בהתאבדות. אפשר להיות במצב באמת קשה, ולא בסכנת חיים. אפשר גם להיות במצב לא קשה במיוחד ועדיין לא להרגיש נהדר ולפזז ברחוב תוך פיזור פרחים בגווני צהוב-ורוד על המדרכה.

אתר ההיכרויות הנהדר "אטרף" (שהוא בעצם הפורנו של דור הטוויטר), מחדד אפילו את ההקצנה בין שמח לעצוב. בימינו הכל הרי צריך להיות מהיר ויעיל, אז אנשים רושמים מה התכונות שהם ממש לא מחפשים בבן זוגם לעתיד. לא מורכב, לא מתוסבך, פשוט, שאוהב את החיים. ואני אומר: מה דה פאק?! יש אנשים שהם לא מורכבים? יש בן אדם שהוא "פשוט"? ומה זה פשוט? זה טיפש? זה נורמלי? ומה זה נורמלי?

אנשים מחפשים פלקט. אחד שמחייך, לא חושב הרבה, לא ביקורתי. קם, אוכל, משתכר, צוחק מול ארץ נהדרת וחוזר לישון.

כאילו שוב, אין גוונים, אין קשת של רגשות.

לא קל להתמודד עם עצב, גם כשהוא עוטף את הקרובים אליך. מדובר במשהו הרבה יותר עמוק שנובע ממקום מאוד בסיסי בנפש האדם, שרוב האנשים, למזלם, לא מכירים ולא יודעים איך להתמודד איתו.

אני מרגיש שאנשים מרחמים עלי או מנסים לנחם אותי כשאני אומר להם שכרגע אני לא עושה כלום, כאילו צריך סיבה לא לעשות כלום, אישור. ואני לא מחפש את זה. אני לא עושה כלום, ליטרלי כלום, כי לא בא לי, כי אין לי כח, כי אני לא מבין איך אפשר לרצות לעשות משהו כשאפשר פשוט כל היום להתבטל במיטה.

אני מבין שזה לאו דווקא בריא ושזה עלול להרחיק ולבודד אותי. אני באמת משתדל להסתיר את הייאוש הזה כשאני בחברת אנשים. אני לא רוצה לצאת סנוב (שקר) או אחד שמרוכז בעצמו (למרות שאני כזה) או טיפוס עצוב, כי אנשים לא אוהבים להיות בקרבת אנשים כבדים ועצובים, זה לא כיף.

היתה לי שיחה נוספת השבוע עם מישהו שחווה דכאון קשה במשך כמה שנים. אני, שניסיתי לתרץ ולהסביר בפניו שזה ישתפר כשאחליט מה אני עושה עם עצמי ולאן אני ממשיך בחיי (הי, לך תדע, אולי אני אקנה לי כלה), קיבלתי ממנו את התשובה שזה לא קשור. הוספתי ואמרתי לו שאני לא לגמרי בטוח שאני רוצה שהדכאון יעבור, אני מרגיש בו בנוח. והוא אמר, שמניסיון, עד שלא יוצאים מהלופ של ההרס העצמי - של הביקורתיות המאוד קשה כלפי עצמך, של הערכה עצמית נמוכה ודימוי פיזי נמוך ועוד המון תחושות שזורמות בדם שלי כמו רעל (או חמצן) - אי אפשר באמת להתקדם והחרא לא עובר.

צריך לנקוט מספר צעדים במקביל כדי לנסות ולהזרים את החרא לים (רון חולדאי כבר הסכים לעזור לי בנושא), ואני שגדלתי להכיר את עצמי רק באור שחור, לא מצליח לראות את עצמי חי בהרגשה טובה לגמרי ולא בטוח שאני רוצה שהחרא יעבור.