‏הצגת רשומות עם תוויות שיזוף. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שיזוף. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 15 ביוני 2014

בטחון/לה לה לה

אני לא עף על המצעד. עפתי במצעד, אבל אני לא עף ממנו. זו לא חוויה קלילה או קלה (בטח לא לעור השרוף שלי). אשים בצד את הדיון על התוכן של המצעד, המימון ונותני החסות, המרוויחות והמפסידות וגם על נחיצותו. כי אולי הוא אינו נחוץ או לא משרת מטרותיו (מהן? דיון שגם אליו לא אכנס כרגע).

במהלך שבוע הגאווה מתקיים בסינמטק ת"א פסטיבל סרטים גאים. ראיתי היום סרט פורטוגזי ברזילאי מקסים "הדרך שבה הוא מביט" (Hoje Eu Quero Voltar Sozinho). בסרט, נער עיוור, הפאג-הגית המצחיקה שלו והנער החדש בכיתה. כמובן שהעיוור סובל מבריונות, שמתעצמת אחרי שהקשר בינו ובין הבחור החדש מתהדק. כמובן שהם חתיכים וחמודים ויש שיר של בל וסבסטיאן והכל מגניב, יופי טופי.

לכבוד המצעד (סתם תירוץ) שמתי לק. אדום, זה כל מה שהיה. אני מורח גרוע, אין לי ציפורניים ללק ולמרות הצבע, אני גם לא גרושה. הלק נשאר מאתמול. היום, בדרך לסינמטק, עצרתי במעבר חציה (לא ברור למה) וממכונית שעצרה גם היא ברמזור נזרקו לעברי הערות הומופוביות. נו טוב, מה חדש. לא התרגשתי יותר מדי (גם לא יכולתי להזיע יותר ממה שכבר גם ככה הזעתי אחרי הליכה של חמש דקות), רק קיוויתי שהרמזור כבר יתחלף. התחלף ואז ראיתי את הסרט.

אז במצעד לא לגמרי כיף וגם לא כולן מרגישות בטוחות במהלכו. ונכון, הלכתי עם לק ולא חטפתי מכות, כולה כמה עקיצות. ונכון, פה זה לא אירן. פה מגניב יופי טופי.

אני לא דורש שוויון, כי אני לא מכיר אף אחד/אחת שמרגישים לגמרי בטוחים כשהן הולכים ברחוב, אז מה שווה בזה. אני לא רוצה להיות כמו כולם (כי כולם לא לרמה שלי), אני רוצה להרגיש בטוח בכל מקום בכל צורה, ואני לא. לא רוצה להרגיש בלתי נראה, אבל גם לא לקבל מבטים.

אני לא יודע אם המצעד זה מה שישנה את הסביבה או את התחושות שלי (לפחות במתכונתו הנוכחית). אני רוצה (ובעצם קיומי אף דורש) להרגיש בטוח (לאו דווקא להיות מי שאני, אלא פשוט להיות) במרחב, לא משנה עם מי אני חולק אותו.


יום שבת, 26 ביוני 2010

שליטה/שיזוף

הרבה פעמים כבר שמעתי את הביטוי אהבה עיוורת. אני לא יודע איך אתם עם אהבה, אבל אני הגעתי למסקנה שעצם רעיון האהבה, עצם הצורך האובססיבי למצוא אותה, הוא עיוור.
אנחנו נהיה מוכנים לנסוע עד סוף העולם, באמצע הלילה, רק כדי לא לפספס את הסיכוי ולו הקטן ביותר, שבסוף הנסיעה נמצא את האחד/האחת שיעשו שהכל יסתדר.
ומה זה בעצם שהכל יסתדר? הכל באמת יכול להסתדר?

אנחנו חושבים שאנחנו שולטים בחיים שלנו. אם אני אפתח ואחשוף - יפתחו ויחשפו בפני. אם אני ארצה להתקרב - יתקרבו אלי. אם אמשך למישהו - הוא בוודאי ימשך אלי. שטויות במיץ כוס.
אנחנו לא שולטים במה שקורה לנו. כל הרגשות שלנו תלויים בפידבק, בתגובה של מי שעומד מולנו. כמו שאמרתי, אני יכול לנסוע עד סוף העולם (דרום ת"א לדוגמה) ולהבין שאני אמנם השתדלתי מאוד, אבל זה שווה לתחת כל עוד מי שנסעתי אליו לא מוכן לתת לי צ'אנס.

איך זה שאחרי עשרות אכזבות, נסיעות לחינם, הוצאות על דלק, סיבובי חיפוש חניה אינסופיים, כוויות שהשאירו צלקת - אנחנו עדיין מוכנים להיכנס לאוטו שוב ולנסוע? בשביל מה? בשביל להתחתן ברויאל גרדן לבושים בבגדים מלאי פאייטים ואז להוציא את הכסף המעט שנשאר על העו"ד שינהל את הליך הגירושין?
אולי כי אנחנו באמת עיוורים.


נמאס לי מהומלסים. זה לא פייר! אני עובד ויש לי קורת גג לישון תחתיה. זו אשמתי? כן! אבל לעבור מולי ברחוב ולזרות מלח על פצעיי?! אז אתם יותר שזופים, יופי לכם! אם לי היה את כל הזמן שבעולם להסתובב ברחוב, גם אני הייתי שזוף כמוכם. אתם חושבים שאני לא מעוניין בכך? הכי כן!
אז במקום ללטוש בי עיניים בוכיות של "תסתכל על עצמך יא לבנבן, איך אתה נראה", פשוט תגידו לי באיזה רחובות אתם מסתובבים ובאילו שעות. אני גם רוצה צבע כזה.