יום שבת, 26 ביוני 2010

שליטה/שיזוף

הרבה פעמים כבר שמעתי את הביטוי אהבה עיוורת. אני לא יודע איך אתם עם אהבה, אבל אני הגעתי למסקנה שעצם רעיון האהבה, עצם הצורך האובססיבי למצוא אותה, הוא עיוור.
אנחנו נהיה מוכנים לנסוע עד סוף העולם, באמצע הלילה, רק כדי לא לפספס את הסיכוי ולו הקטן ביותר, שבסוף הנסיעה נמצא את האחד/האחת שיעשו שהכל יסתדר.
ומה זה בעצם שהכל יסתדר? הכל באמת יכול להסתדר?

אנחנו חושבים שאנחנו שולטים בחיים שלנו. אם אני אפתח ואחשוף - יפתחו ויחשפו בפני. אם אני ארצה להתקרב - יתקרבו אלי. אם אמשך למישהו - הוא בוודאי ימשך אלי. שטויות במיץ כוס.
אנחנו לא שולטים במה שקורה לנו. כל הרגשות שלנו תלויים בפידבק, בתגובה של מי שעומד מולנו. כמו שאמרתי, אני יכול לנסוע עד סוף העולם (דרום ת"א לדוגמה) ולהבין שאני אמנם השתדלתי מאוד, אבל זה שווה לתחת כל עוד מי שנסעתי אליו לא מוכן לתת לי צ'אנס.

איך זה שאחרי עשרות אכזבות, נסיעות לחינם, הוצאות על דלק, סיבובי חיפוש חניה אינסופיים, כוויות שהשאירו צלקת - אנחנו עדיין מוכנים להיכנס לאוטו שוב ולנסוע? בשביל מה? בשביל להתחתן ברויאל גרדן לבושים בבגדים מלאי פאייטים ואז להוציא את הכסף המעט שנשאר על העו"ד שינהל את הליך הגירושין?
אולי כי אנחנו באמת עיוורים.


נמאס לי מהומלסים. זה לא פייר! אני עובד ויש לי קורת גג לישון תחתיה. זו אשמתי? כן! אבל לעבור מולי ברחוב ולזרות מלח על פצעיי?! אז אתם יותר שזופים, יופי לכם! אם לי היה את כל הזמן שבעולם להסתובב ברחוב, גם אני הייתי שזוף כמוכם. אתם חושבים שאני לא מעוניין בכך? הכי כן!
אז במקום ללטוש בי עיניים בוכיות של "תסתכל על עצמך יא לבנבן, איך אתה נראה", פשוט תגידו לי באיזה רחובות אתם מסתובבים ובאילו שעות. אני גם רוצה צבע כזה.

2 comments:

  1. מק'קלן26/6/10 18:49

    למין האנושי הוכנסה שריטה, ושמה אהבה. בימינו אנו, האהבה מחליפה את אלוהים. הסיבה שבגללה אנו חיים. פעם אהבה לא הייתה כל כך חשובה. אנשים התחתנו כמודל כלכלי, לא רגשי.

    מה שמביא אותך לשאול- האם הייתה אהבה בימי יוון ורומא?

    השבמחק
  2. אנונימי28/6/10 12:41

    מק'קלן היקר,
    התגובה שלך גרמה לי לחשוב על כמה דברים. הראשון הוא שבהחלט היתה אהבה בימי יוון ורומא. אם למשל קראת את "המשתה" של אפלטון אתה יכול להיזכר במשל על חצאי האדם שמחפשים כל הזמן את מי שישלים אותם.

    הדבר השני הוא ההפרדה/החלפה שעשית בין "אהבה" ובין "אלוהים". גם כאן נזכרתי במשתה שבו האהבה הפשוטה, הארצית, שכל אחד חווה מדי פעם מתעדנת והופכת לאט לאט ככל שהאדם מתפתח לאהבת החכמה ומשם לידיעת הטוב. זה אולי משהו יותר דתי, למרות שאין כאן דיבור מפורש על אלוהות מסוג כלשהו.
    לפי המשתה האהבה היא הכח שמקדם את האדם בחיפוש שלו אחרי הדברים הטובים ומי שלא פסע בשלבים הראשונים של סולם ה'אהבה' לא יגיע אולי גם לחכמה המופשטת יותר שנמצאת במעלהו. לכן אנחנו לא חייבים לחשוב על אלוהים/אהבה במונחים של סתירה אלא דווקא כשני צדדים שמשלימים זה את זה, והנה לפנינו הוכחה שאף היו תרבויות שעשו זאת.
    רעות

    השבמחק