‏הצגת רשומות עם תוויות יום הולדת. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יום הולדת. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 17 בנובמבר 2010

התרסקות

קראשים. על מה ולמה? היש משהו יותר ברור מהעובדה שאף CRUSH לא יוביל למשהו שהוא מעבר לפנטזיה שאפשר לכתוב עליה שיר נעורים עצוב שהמשפט "חלמתי אותנו אחד ועכשיו אני לבד" חייב להופיע בו?

קראשים נועדו להחזיק אותנו בחיים. לאלה שעוברים בין מערכות יחסים, בין עבודות, לובשים את אותם התחתונים במשך שבוע כי אין להם כסף למכונה. קראשים נועדו להיות המשאלה שאיתה נכבה את הנרות על עוגת היום הולדת. זה היה נחמד בגיל 12 וזה יהיה קצת יותר עצוב בגיל 30.

יש סוגים שונים של קראשים. יש את הקראש הרגעי למישהו באוטובוס, שבזמן שהוא מקנח את האף שלו ואחר כך דוחף את הטישו הירוק בין הכסאות, נראה לכם כמו הבעל המושלם. הוא עוזר לנו להחזיק את הנסיעה המייגעת.
יש קראשים שבועיים/חודשיים. אלה הכי קשים. אתה יושב בבר, עובר מולך הבעלים שלו, ומאותו הרגע למשך חודש שלם, עד הבר הבא שתשב בו עם עצמך על חצי גולדסטאר, כל מה שתחשוב עליו זה למה הוא לא הזמין אותי למשרד שלו ולימד אותי הכל על חשבוניות ומס הכנסה.
זה בדרך כלל הופך אותי לסטוקר. אני מוצא את הבן אדם בפייסבוק, לומד עליו ועל משפחתו שעלתה במאה שלפני הקודמת מתימן ועוקב אחרי התפתחויות שונות בחייו לפי הסטטוסים שלו.
הסוגה האחרונה והכואבת לא פחות, אם כי בצורה שונה-נוסטלגית, היא הקראשים פור לייף. אתה היית בן 21, הוא היה בן 19, ילדים שלא יודעים כלום על עצמם או על הסניף הקרוב של זארה. אתה יכול לשכוח ממנו לשנתיים, ואז לראות אותו בקניון והכל חוזר אליך כאילו כלום לא קרה מאז. לא משנה אם הוא יתחתן, ישתנה או חס וחלילה ישמין, אתה תמיד תהיה מוכן לתת לו הזדמנות.

באוטובוס, על הבר, ממרומי מגדל שלום שניה לפני שאתה קופץ, החלומות הם אותם החלומות. אנחנו לא מכירים את הבן אדם בכלל, לא יודעים מה שם משפחתו וגם לא לגמרי בטוחים איך מאייתים את השם הפרטי שלו, אבל אנחנו יודעים ממש טוב לנדוד בדימיוננו לתמונה שבה אנחנו שותים אייס טי על כסאות נדנדה מחוץ לווילה שלנו בכפר שמריהו ומסביבנו הנכדים הניגרים שאימצנו כי את ההורים שלהם גירשו.

הבן אדם הזה, הבחור או הבחורה שלא יודעים דבר על תפקידם המשמעותי בחיינו בכך שהם עוזרים לנו לשרוד ימים אפורים, בטח רואים מישהו אחר לצידם על כסא הנדנדה. ולנו נותר להמשיך לשתות, לתור ולחלום.

יום רביעי, 8 בספטמבר 2010

פות/בדבש

דבש זה אחלה. טעים ובעל מרקם מעולה. רק חבל שהוא דביק. דברים דביקים לא באים לי בטוב. ועוד באלול - הכל כל כך דביק בלאו הכי. להתקלח באמבטיית שוקולד הייתי מוכן (עכשיו!). אבל באמבטיית דבש, אלוהים ישמור, הדבק, על השערות ביצים.

היד של מרדכי

לפני שבועיים היה לי יום הולדת. השנה הוא יצא ממש קרוב לראש השנה, מה שהגביר את הצורך בליצור רשימות על גבי רשימות של משימות והחלטות לשנה החדשה.
כל שנה אני עושה רשימות. זו הרי שנה קלנדרית חדשה, שנה חדשה בחיי, ובלימודים תמיד היתה התרגשות לקראת השנה החדשה בבית הספר, בו אלמד הרבה על ישראליות וטיבם של אנשים (אבל לא הרבה כמו שלמדתי בצבא).

כל שנה לכולם עוברת אותה המחשבה בראש: איך הזמן רץ. הקטע הוא, שהזמן לא רץ, אלא מתקדם בקצב הנכון, אנחנו אלה שצולעים מאחור.
דווקא בשבועיים האחרונים לא מצאתי שיש לי מה להגיד. הבלוג נשאר מיותם. האמת היא, שכך קרה גם ליום הולדת. חשיבותו השנה היתה הכי פחותה מאז שאני זוכר את עצמי. ישנתי כל היום, מחקתי את הפייסבוק ולטלפונים לא עניתי. זה היה נהדר. יום חופש.
היום הולדת הרי לא משמעותי. מה שמח ביום הולדת אם החיים אינם שמחים? חגיגה נדרשת כשיש סיבה. זה יום שמרגש יותר את מי שמסביבך מאשר אותך.

ראש השנה. אוקיי, מרגש, אין ספק. התחלות תמיד מרגשות. ותכלס - גפילטע פיש.
אבל הוא די מיותר כי השנה רק מתחילה. ואם היא תהיה מחורבנת? ואם היא לא תספק אף אחד מהסעיפים ברשימה (שבדרך כלל חוזרים על עצמם כל שנה)?

השנה ביבי יעשה שלום. השנה אתאהב לראשונה. השנה אני כבר מספיק גדול כדי לראות עולם, לא משנה המקום. השנה שעות הפעילות של קו 42 יוארכו עד חצות. השנה אצליח להרדם מהר בלי יותר מדי מחשבות מטרידות לפני השינה. השנה אזריק בוטוקס כדי להעלים את הקמטים במצח.

לך תדע.


תחל שנה ופטפוטיה.
שנה (ר)טובה,
מרכוס.