בטחון/לה לה לה

אני לא עף על המצעד. עפתי במצעד, אבל אני לא עף ממנו. זו לא חוויה קלילה או קלה (בטח לא לעור השרוף שלי). אשים בצד את הדיון על התוכן של המצעד, המימון ונותני החסות, המרוויחות והמפסידות וגם על נחיצותו. כי אולי הוא אינו נחוץ או לא משרת מטרותיו (מהן? דיון שגם אליו לא אכנס כרגע).

במהלך שבוע הגאווה מתקיים בסינמטק ת"א פסטיבל סרטים גאים. ראיתי היום סרט פורטוגזי ברזילאי מקסים "הדרך שבה הוא מביט" (Hoje Eu Quero Voltar Sozinho). בסרט, נער עיוור, הפאג-הגית המצחיקה שלו והנער החדש בכיתה. כמובן שהעיוור סובל מבריונות, שמתעצמת אחרי שהקשר בינו ובין הבחור החדש מתהדק. כמובן שהם חתיכים וחמודים ויש שיר של בל וסבסטיאן והכל מגניב, יופי טופי.

לכבוד המצעד (סתם תירוץ) שמתי לק. אדום, זה כל מה שהיה. אני מורח גרוע, אין לי ציפורניים ללק ולמרות הצבע, אני גם לא גרושה. הלק נשאר מאתמול. היום, בדרך לסינמטק, עצרתי במעבר חציה (לא ברור למה) וממכונית שעצרה גם היא ברמזור נזרקו לעברי הערות הומופוביות. נו טוב, מה חדש. לא התרגשתי יותר מדי (גם לא יכולתי להזיע יותר ממה שכבר גם ככה הזעתי אחרי הליכה של חמש דקות), רק קיוויתי שהרמזור כבר יתחלף. התחלף ואז ראיתי את הסרט.

אז במצעד לא לגמרי כיף וגם לא כולן מרגישות בטוחות במהלכו. ונכון, הלכתי עם לק ולא חטפתי מכות, כולה כמה עקיצות. ונכון, פה זה לא אירן. פה מגניב יופי טופי.

אני לא דורש שוויון, כי אני לא מכיר אף אחד/אחת שמרגישים לגמרי בטוחים כשהן הולכים ברחוב, אז מה שווה בזה. אני לא רוצה להיות כמו כולם (כי כולם לא לרמה שלי), אני רוצה להרגיש בטוח בכל מקום בכל צורה, ואני לא. לא רוצה להרגיש בלתי נראה, אבל גם לא לקבל מבטים.

אני לא יודע אם המצעד זה מה שישנה את הסביבה או את התחושות שלי (לפחות במתכונתו הנוכחית). אני רוצה (ובעצם קיומי אף דורש) להרגיש בטוח (לאו דווקא להיות מי שאני, אלא פשוט להיות) במרחב, לא משנה עם מי אני חולק אותו.

בעיה/שלך

טוב, יש מצב שהבעיה היא אצלי. גסות רוח, אפשר לומר אלימות מילולית, מפריעה לי. עושה לי בחילה, מורידה את העיניים שלי לרצפה לחפש מפלט מהבושה והמבוכה. 

תקנו אותי אם אני טועה (משהו שעוד לא קרה מעולם), אבל הומואים זוכים להיתקל בסיטואציות אלימוֹת מילולית (ואולי גם פיזית) יותר. אני רותח אחרי מקרים כאלה, בעיקר כמובן כשהם קורים לי ובמיוחד אל מול חברים או משפחה. בא לי שזה לא יקרה יותר, בא לי שהפוסטמה שזרקה מילה תמות ובא לי שלהיות הומו לא תהיה עילה להצקות או לאמירות, שלשומע מהצד לא ישמעו פוגעניות, אך הן גסות, חודרניות, חצופות ומרושעות. אז לא אלימות מילולית, אלא גרוע יותר, ארס במסווה הומור וחברותיות (ואף קבלת הומואים). 

כאמור, הבעיה היא שלי (גם כי אני הומו וזאת אכן בעיה וגם) כי אולי עלי להשלים שזאת המציאות. היא אלימה, מציקה, מעיקה, גם בגדול וגם במגרש הפרטי. ועם כמה שהייתי רוצה לשנות לפחות במגרש הפרטי שלי, בנושאים הנוגעים אלי וחשובים לי, זה בלתי אפשרי. יענו, הגסות תישאר חלק בלתי נפרד מהסביבה היום-יומית.

אם אגיד לעצמי שככה זה אצל כל ההומואים (הכללה נוראית שלא רק סטרייטיות טיפשות משתמשות בה), מתמיד ולתמיד, אם אחליט שאין באמירות כאלה משום רע, שהן חלק מהחבילה, אז אולי לא אפגע כל כך. אולי הבעיה היא לא מה/איך שנאמר אלא זה שזה מזיז לי שמישהו מרשה לעצמו להגיד זאת. אם אקבל את העובדה שרוע וטיפשות, אלימות ובורות פה כדי להישאר ושזה אפילו הגיוני ומתבקש, בפרט אצל הומואים, אז אולי זה לא ירגיש כזה מגעיל ואני לא אופתע כשזולגת הומופוביה מפה של מישהי שמתה על הומואים. 

שיזדיין העולם המאוכלס בבני אנוש הזה

אבגדה/אקפסה

אני לא יודע איך זה אצל ה-לא-הומואים (אני כן יודע שזה פחות מלוכלך), אבל להיות הומו זה קשה (בדיחת זיקפה). אחרי שמנפים את המכוערים, טיפשים, חשים, מחששים, חוששים, נציגי שירות לקוחות, יחצ"נים ונהגי אוטובוס - נשארים עם מעט מאוד אופציות. מלכתחילה נקודת הפתיחה לא מעודדת, שכן הומואים הם לא אחוז גדול מהאוכלוסיה (מזרחית לאיילון) וגם גברים שלא מגדירים את עצמם כהומואים אבל נמצאים לאורך הסקאלה יש בודדים (הם אגב באמת בודדים).

נניח שכן מצאתם אחד (כשג'ינס יושב טוב אז הוא פשוט יושב טוב), מפה הכל נורא פשוט: שמים דיסק של היי-פייב, מכבים את האור (אבל משאירים את המסך מחשב פתוח), מצחצחים שיניים (יאמי) ובום-בום.

על מנת איכשהו להצליח להגיע לפואנטה של הפוסט הזה (שתכלס לא באמת יש לי כוח להסביר, אבל בשתי מילים - דיכוטומיה מינית), קצרמר ללא נוגעים בדבר (למרות שמומלץ לגעת):

אק(טיבי) - חודר

פס(יבי) - נחדר (בדיקת האיות של בלוגר טענה שאין מילה כזו)

ורס(טילי) - נהנה משני העולמות

אני - לא נהנה

לא תמיד יודעים מה הבחור-שעומד-בצד-השני-של-הבר-ונראה-טוב-בחושך-אבל-לא-
באור-יום-בבוקר-שאחרי רוצה. אם הוא מחפש את מה שאתה מחפש, זה עלול להיות בעייתי (בהתאם לטבלה המפורטת הנ"ל).

נחזור לסיכוי האפסי.
יש בחור. מוצא חן בעיניי.
גיליתי,
מוקדם מדי (עוד נקודה שאין לי כוח לפתח אבל עיקרה הכניסה למכנסיים לפני החלפת שמות פרטיים),
שהוא לא רוצה
להיות מעלי.
אני תמיד נדלק על פסיביים,
הם הרבה יותר בני אדם.

שבר/כלי

מזיין אותך וחושב על מישהו אחר

מוציא אותך לסרט, ידיד ולא יותר

פוגש בקפה שבפינה

אתה לא מהסוג של חתונה

מעניין אינטלקטואלית, מותק של בחור

בחיים שלי לא נתקלתי בכזה אוסף של כיעור.

*

בואו נדבר שניה על גברים.

זאת אומרת, על גברים שרוצים להיות גברים. או חושבים שהם יודעים מה זה להיות גברים. ומנסים ליישם זאת. באופן די פתטי. כי הרי מה הם יודעים על גבריות? או לחילופין, מהי גבריות (אם לא המצאת מונח חדש, שכן זכר לא הספיק, כדי לשלוט בחייהם, נפשם וכיסם של אחרים) ?

אתה הרי גבר. אתה מתחיל איתי.

אתה רוצה להיפגש. אתה רוצה לצאת לטיול לאור ירח.

אתה רוצה קוויקי בצהריים.

אתה כבר לא רוצה. אתה אומר לי את זה.

אתה מרגיש רע עם עצמך. אתה מנסה לנחם.

אתה רוצה שנישאר ידידים.

אתה חושב שאני עושה לך רגשי.

אתה רוצה להתקשר.

אתה מבקש ממני למחוק אותך מהפייסבוק שלי.

אתה מאחל לי בהצלחה.

חברים, הסכיתו נא.

אם אתם גברים מספיק לזיין, אתם גברים מספיק לחתוך.

ואם אתם גברים מספיק לחתוך, אתם גברים מספיק לשים זין על זה שחתכתם ממנו.

ואם אתם גברים מספיק לשים עליו זין, אתם גברים מספיק למחוק אותו מהפייסבוק.

וזה שחתכתם ממנו, שייקח את זה קשה ויתבוסס בשלולית דמעותיו, הוא הרי לא גבר אמיתי, אז עזבו אותו בשקט.

נוסע/חוזר

גדלנו על סרטי התבגרות חוצי יבשת, בהם הילדה הופכת לנערה, הנערה לאישה והאישה מתה מאושרת אחרי שהספיקה לחזור לעיירת הולדתה ולהשלים מעגל.

בתור אחד שבינתיים הספיק לגור בשלוש ערים שונות במהלך חייו הזכורים לו, תל אביב היא האהובה והשנואה עלי ביותר. היא מלוכלכת, רועשת, דביקה, צפופה ומתנשאת. אבל מצד שני, היא משוחררת, לרוב מקבלת, תזזיתית ו... מתנשאת.
כשיצא לי להגיד שאני גר בה, הרגשתי תמיד מן גאווה - הצלחתי, עברתי לעיר הגדולה ואני יותר טוב מכם כעת, טיפשים פרובינציאליים שעדיין אוכלים בורקס באותו הקיוסק אליו התפלחנו מבית-הספר. הרגשתי שאם יעבור מולי בגן מאיר איזה שמוק מהתיכון, אני הכי לא אשתין בכיוון שלו (אלא אם הוא ממש יתחנן ויגמע הכל עד הטיפה האחרונה).

אחרי שנתיים בתל אביב, הספיק לי. טרם מצאתי דירה בחיפה - היעד הבא שאני מתכנן לכבוש - אבל אני כבר מתגעגע לפלורנטין. ברור לי שדלי גלידה אני לא אמצא בשום סופר בשלוש בלילה על פסגת הכרמל. אולי של גלידות פלדמן וגם זה בטח יהיה פרווה.

לקראת המעבר, התחלתי לעשות חיפוש יסודי (סטוקרי) על העיר, השכונות, הפאבים, הקניונים, האוטובוסים, הדירות, השותפים, המותגים. באחד משיטוטיי בפייסבוק (שתכלס יש לי כבר דוקטורט ביסודותיו ובכל זאת החלטתי ללכת ללמוד משהו אחר), גיליתי שמישהי שגדלה איתי (כבר אז היא תמכה בביבי ועד היום היא עוד לא הפנימה כלום) לומדת וגרה בחיפה. לא סתם לומדת לבנות ציפורניים, היא הולכת ללמוד בפקולטה שלי (אין לי מושג מה זה פקולטה, אני כמעט בטוח שזה סוג של קינוח הונגרי).

זה לחזור לארון. להתמתן ולהתאים את עצמך שוב לעולם שהוא פחות קשוח כשזה מגיע למה אתה אוכל (זה פחמימות!!), אבל הרבה יותר קשוח אם מה שאתה לובש מעיד על שונות שלא יורדת בקלות בגרון. לקמול שוב.

אנחנו לא גרים באמריקה. הכי רחוק שאפשר לברוח פה זה לכרמיאל וגם לשם תהיה בקרוב רכבת.
העבר רודף אותנו. אתה גדל, מתפתח, משתנה, מתרגל לעצמך ולכמה שאתה באמת בסדר, ואז כרעם ביום בהיר חוזר להיות ילד קטן ומפוחד שוב, שיתגעגע לתל אביב הרבה יותר ממה שהוא חשב, כי אין לו יותר רשת בטחון הומואית. הוא שוב יהיה אחד נגד אחת, שהרוע עדיין מנצנץ מעיניה בתמונת הפרופיל. מה שווה כל המאמץ, כל הניסיון לאהוב את עצמך וללכת ברחוב עם ראש מורם, אם במרחק של שעה נסיעה אתה חוזר להיות בן 13? אין לפתוח דף חדש, אין להמשיך הלאה.

לאן אברח אחרי חיפה? ויותר חשוב מזה, לאן אברח כשאתקל בה בקפטריה?

שוֹנוּת/למוּת

שלום.

מזמן לא כתבתי, כי אני עסוק בצילומי קטלוג מטורף למוצר חדש של תחתוני פסטה אכילים, אז עמכם הסליחה. בקרוב אגב, תוכלו למצוא אותו בכל רשתות הספרים המובחרות, ומכיוון שלא נשארו כאלה, אז בסופר.

הכי קשה לטרנסג'נדרים. זו דעתי שלא מתוך החוויה הזאת. הם קוראים תיגר על ההגדרה הבסיסית ביותר של הטבע, זכר או נקבה. פעם, היה את אדם ואת חווה וזהו. או שאתה נולד אדם או שאת נולדת חווה. טרנסג'נדרים הולכים למנתח (האלוהים של שנות האלפיים) והופכים מאדם לחווה או מחווה לאדם.

אז אתקן את שכתבתי - לא לטרנסג'נדרים הכי קשה, לחברה הכי קשה עם הטרנסג'נדרים, בשל קריאת התיגר הזו.

אחרי הטרנסג'נדרים, אני חושב שלהומואים, לסביות ודו-מיניים הכי קשה (לפולנים יש קטע של לעשות טבלאות סבל ולהיות בראשן).

הומואים, לסביות ודו-מיניים (הל"ד מעתה) קוראים תיגר על הדבר השני הברור מאליו - שאדם מזיין את חווה. אין כמעט דבר יותר בסיסי מזה. תינוק נולד, הפין הקטן שלו מבצבץ, ולכולם ברור מה אמור להיות מסלול חייו. כך גם תינוקת - ציצי, מחזור, חתונה, ילדים, הרמת הציצי.

והנה באים להם ההל"דים האלה וטוענים שאפשר אחרת. ולא בקטע של אפשר קצת אחרת (כלומר לנשנש מהצד) כמו ביוון העתיקה. אלא ממש אחרת - משפחה אחרת, מסלול דומה אבל שונה.

לנו הישראלים מאוד קשה עם השונה. בגלל זה הוחלט לאחרונה לגרש את 400 ילדי העובדים הזרים. אנחנו גם מפחדים מהעובדים הזרים עצמם פה בדרום ת"א, מלשמוע ערבית או רוסית או אמהרית באוטובוס, מאנשים ממש שמנים או מוגבלים פיזית, מדתיים או מצתנעים, ממי שמגמגם או קונה בגדים בפוקס.

הבעיה היא אצל כל אחד מאתנו. אותי מלחיצים גברים סטרייטים. אני לפעמים מעט מלחיץ דוסים באוטובוס (טוב לא אני, אלא המכנסון שאני לובש עלי). טרנסג'נדר במסיבת גייז עלול למשוך, שלא באשמתו/ה, המון מבטי פליאה, אפילו שמדובר במסיבה של הקהילה שלו.
ולמה בעצם? כולנו בני אדם (חוץ משמעון פרס שהוא איזשהי מכונה בעלת כוחות מיוחדים). כולנו רוצים בסופו של יום להיות הכי ייחודים שיש ובו זמנית לא למשוך אש ולחיות את חיינו בשקט. אז מאיפה נובעת שנאת הזרים? ואיך לעזאזל מונעים משנאה זו להגיע למשכן הכנסת ולספר החוקים?

סופ"ש פלורליסטי,

מרכוס.

שיתוף/יתר

שלום.
שבוע שלא פורסם פוסט בבלוג, שבוע בו אני מתרגל לחיים נטולי טלפון נייד.
זה הולך להיות קשה, אבל אני מבטיח להשתדל ממש חזק לא להישבר.

כמה כבר אשכנזי מעצבן שכביכול יש לו הכל בחיים יכול לזיין לכם ת'שכל על כמה שמריר לו?
בעקרון - די הרבה.
אבל אני לא רוצה לעייף אתכם כל כך מהר ולכן הפעם הפתעתי גם את עצמי במידת הכנות והחשיפה.
תראו איך כל כך מהר חיי התהילה והפרסום (בזכות עשרות אלפי הכניסות לבלוג הזה) הפכו אותי לזונת טבלואידים שתעשה הכל לשם ובשם אהדת הקהל.

קטע שכתבתי עכשיו, תהיו עדינים, למה זה כואב כשלא.
שבוע נסבל שיהיה
וכל הזכויות שמורות למחבר החתיך שקסטרו ברוב טיפשותם טרם ליהקו.

*

לא תהיה שמלה
לא ילבשו לבן
לא יהיה אולם, לא יהיה גן
יהיה רק חתן

שיעמוד כל חייו בצל החופה
מוכן ומזומן אחרי שנים
אבל לא יהיה כיבוד
ולא יהיו מוזמנים

לא כולם נועדו להיות חתנים
יש אבות, יש בנים
יש הומואים זקנים

בדירה קטנה בפלורנטין
עם כלב וחתול
משכורת סבירה, פעם בשנתיים בחו"ל
וככה הם יגמרו, לבד בסתר
לא יהיה טקס, לא תהיה שבעה
יהיה רק קבר.

פתיחה/מתקפת הזוגות

שלום לכל מי שהגיע לפה בטעות.

אתם בטח שואלים את עצמכם, מה פתאום לפתוח עכשיו בלוג חדש? בלוגים זה הכי 2005.

אני גם שואל את עצמי את אותה השאלה. אבל בעודי יושב עם כלום מלבד בוקסר - מזיע בטירוף בתוך הדלי התל-אביבי, כשהמזגן עוזר אך לא מספיק - אני חושב שלמרות שהכל כבר נאמר, יש לי עדיין עוד מה להגיד.

היום כשנסעתי לי באוטובוס ונמרחתי על השמשה כדי לספוג לתוך העור שלי את השומן של כל הפרצופים שנמרחו שם לפני, הבנתי שחסר לי משהו. האמת היא שחסרים לי הרבה דברים ובעצם הבלוג הזה הולך להיות רשימת מכולת של כל קרטוני החלב אשר שפכתי. אני מקווה שעם הזמן אצליח לחדד את האמירה שלי ואולי אף למצוא כמה קוראים שזה יעניין להם ת'תחת.

אז הזכרתי שאני מזיע. אכן, הקיץ כאן ואפשר כבר לומר שהוא בשיאו. אותי לימדו שבקיץ כולם פנויים. כל התפוסים משילים מעצמם את השומן העודף על מנת להיכנס לבגד ים החדש ועל הדרך גם את בן/בת הזוג. אשתף אתכם אם כן במאורעות האחרונים הסובבים אותי.

חבר טוב שלי הודיע לי אמש שהוא וחברתו קבעו תאריך לנובמבר וסגרו אולם. חברת צבא שלי התחתנה לפני חודשיים. הבוסית שלי התחתנה לפני חודש. חבר טוב נוסף התחיל לפני שבוע לצאת עם מישהי שהוא דלוק לה על התחת כבר המון זמן. קולגה מהעבודה היתה בחמש חתונות בחודש האחרון. חברה טובה מהבית החליטה לעבור לירושלים (שזה ממש ליד שייח ג'ראח) עם החבר ובעצם להעתיק לשם את חייה.

האם זהו הקיץ שמחכה לי? שעות נוספות בעבודה על מנת שלצ'קים אשר ייפדו בסתיו יהיה כיסוי?

מה נסגר עם כל הדביקות הזו? הרי בחום שכזה ממש לא כדאי לגעת במישהו, בטח שלא להסניף את בית שחייו.

אני אוסיף הסתייגות ואומר שאני נרגש ושמח בשביל כל חבריי אשר שמחים ונרגשים בעצמם מכל ההתפתחויות האלה. רק חשוב לי להזכיר להם מי יקנה להם שוקולד וגלידה ברגע שהחגיגה תיגמר.

וכעת למבזק התרבות.

השבוע ייפתח פסטיבל תל אביב החמישי לסרטי להט"ב. עיינתי לי בתוכניית הפסטיבל שהיא אכן עשירה וארוכה ומציעה מגוון שונה של ערבי צפייה בסינמטק. מה שכן, ארשה לעצמי לחלוק עמכם את ביקורתי.

הומואים טוחנים ונטחנים, זה ידוע. אבל אם נוסיף לעובדה את גילם הממוצע של צעירי תל אביב-יפו אשר פסטיבל זה מעניין אותם, נגלה שרובם נטחנים דווקא בעבודה.

אני מגיע הביתה בעשר ועד שאני מספיק לחתוך לי סלט כבר עברה לה שעה. מועדיי הקרנות הסרטים (שאינם סרטי סקס שאת כולם כבר גם ככה יש לי על המחשב) נקבעו לחמש אחה"צ ושמונה בערב.

מי מלבד גל אוחובסקי פנוי בשעות האלה, וגם הוא רק בימים שקשת לא משדרת בהם.

בנוסף, אם תציצו בתוכניה של הפסטיבל, תגלו שמחיר כניסה להקרנת סרט בסינמטק הוא בדיוק כמו כל סרט אחר - 35 ש"ח מוגזמים. ואם הגעתם לסרט של 17:00 ובא לכם גם על הסרט של 20:00, שלמו שוב.

זה בעייתי לי כל הסיפור הזה. כולנו קורעים את עצמנו על מנת לשלם שכ"ד ולקנות לחם (שהוא לא תמיד מלא), כולנו (טוב, אני כמעט ונגמלתי) משלמים המון על כניסה ואלכוהול במקומות בילוי וכולנו קונים בגדים בזארה.

חלקכם בוודאי קורס תחת עול הבחינות בימים אלה, אחרים מתרוצצים בין שתי עבודות - מתי נמצא זמן וכסף לסרט?

למה לא להקרין את הסרטים תמורת תשלום סמלי של 10 שקלים לערב של שני סרטים במרכז הגאה? למה לא לעשות זאת בסוף השבוע? שישי אחה"צ למשל או סרט במוצ"ש.
נכון שישנן הקרנות במרכז הגאה תמורת 20 שקלים, אך גם הן בשעות לא נוחות. אני פשוט שואל האם מטרת הפסטיבל לחשוף אמנות גאה לקהל כמה שיותר רחב, או להיות עוד אירוע מינגלינג לעשירי הביצה?

ועוד קטנה בנוגע לTLVfest. כל טררם הגאווה בזמן האחרון לא עסק מספיק ברצח בבר נוער באוגוסט אשתקד. הייתי מעדיף לראות הומואים בהפגנות נגד הסתה ולמען שלום מאשר בספידו בחוף גורדון.

עברתי מספר פעמים על תוכניית הפסטיבל והרגשתי שגם שם לא ניתנה תגובה הולמת למאורעות השנה האחרונה. אנו חיים בסביבה אלימה שיכולה להיות גם קטלנית. אני לא מרגיש שיש בפסטיבל סרטים שמסוגלים להעביר את התחושה הזו ואני לא יודע אם ליוצרים הומואים נוח לעסוק באלימות הקיימת נגדם ושהם סופגים מדי יום.

אם יצא לי איכשהו לראות בפסטיבל סרט, והוא יסתור את דבריי, כמובן שאספר לכם, אני אפילו מקווה לגלות שטעיתי ושלהומואים אכפת גם מדברים שהם לא סיפור האגדות המושלם של אהבת הנעורים מהתיכון שהתגשמה לה פתאום בעקבות מפגש בתחנת רכבת עשר שנים אחרי.

ועכשיו אני צריך להירגע:

מה שכן, סיימתי את הפוסט הראשון שלי :)

אשמח לשמוע מכם,
מרכוס.