החיים הם שידור חוזר של החיים. אותו סיפור, כל הזמן. איך יוצאים מהמעגל? איך משנים דפוס? אם אני לא משתנה, אז אולי אי אפשר לשנות. או שאני כן משתנה, אבל המסלול לא, המחזוריות של החרא לא משתנה.
לעבור דירה, עיר, בי"ס, עבודה, להחליף חברים. זה לא משנה. התבנית לא משתנה. שלי, של התסריט. אפשר לומר שזה לא להיכנע, זה להבין.
כמו שהחיים הם מַחזוֹר, או מִחזוּר, גם ההרגלים. שלי ושל אחרים, שזזים קדימה ואחורה אבל לא משתנים או מסתגלים. נוצר מצב שאת כל החיים מעבירים בניסיון להילחם במסלול, במחשבה - כי אם לא נילחם, ננוצח.
כל שנתיים עזה. כל שנתיים דירה. כל שנתיים עיר. כל שנתיים בי"ס. כל חצי שנה עבודה. כל שישי (לא) מסיבה. "אבל הכל תלוי בך! צא, עשה, שנה!". בולשיט, אני לא שולט במסלול, אני צף לאורכו, מנסה להשאיר את הראש מעל המים.
אני חייב למצוא עבודה. אני חייב לצאת מלא ולהשתכר מלא ולקנות יותר ממה שאני קונה ולאכול בחוץ ולבשל בפנים וצריך מקום לגור וצריך מעצב פנים. אני חייב למצוא עבודה.
ידעתם שבלי תואר ראשון אתה בעצם לא יכול לעשות כלום? אף עבודה של לענות לטלפונים שמונה שעות תחת הפלורוסנטים-הלא-משזפים ולהיות בפייסבוק כל הזמן לא מתאימה לך, אם אין לך תואר ראשון. ומה אם קורות החיים - התמצות הלקוני של תרומתי האפסית ליקום - הם רשימה של עבודות שאת כולן עזבתי אחרי שנה? אז מה יש לי להציע, שהוא בר הוכחה כמובן, כי עצם היותי אני והצעתי אותי היא חסרת כל חשיבות.
אנשים ממש טיפשים עושים היום הכל. הם סיימו לימודים אקדמיים לפני, קנו בית לפני, הם יקנו בגדי יוקרה (פחות יפים משלי) לפני ויהיו הבוסים שלי (לפני?). ואני, פעם בשנתיים חוזר להורים. כל קיץ, עובר דירה. פעם ביומיים, מחליף חלום. אני עצלן, מפונק ואנוכי. וגם עייף, אדיש ומכחיש.
בסופו של יום, גם אני רוצה לקטר (על דברים שאחרים יחשבו שראוי לקטר עליהם) ולהעלות לפייסבוק תמונות שלי שיכור במסיבה שהוצאתי בה 200 שקל על אלכוהול ו-120 שקלים חדשים נוספים על כניסה ו-60 שקלים על מונית ו-800 שקל על בגדים חדשים להערב ואייפון 5 וקטנוע 50 סמ"ק לעיר ומזדה 2 לבינעירוני. גם אני רוצה. להפסיק לישון (אני לא מבין מה הבעיה ב-20 שעות שינה ואז 24 שעות של פעילות), להתחיל לאכול, לתפוס שמש, להזדיין, תירוץ לשעון מעורר בשמונה בבוקר ותואר ראשון ומסלול מהיר לדוקטורט ועצמאות וכסף כסף כסף. בלי לקרוע את התחת, כמובן.
עוד צ'אנס לעוד מקום ולעצמי (ואחר כך לעוד מקום ולעוד מקום ולעוד...). חיפושים, אחרי אותם הדברים בדיוק. שוב.
גדלנו על סרטי התבגרות חוצי יבשת, בהם הילדה הופכת לנערה, הנערה לאישה והאישה מתה מאושרת אחרי שהספיקה לחזור לעיירת הולדתה ולהשלים מעגל.
בתור אחד שבינתיים הספיק לגור בשלוש ערים שונות במהלך חייו הזכורים לו, תל אביב היא האהובה והשנואה עלי ביותר. היא מלוכלכת, רועשת, דביקה, צפופה ומתנשאת. אבל מצד שני, היא משוחררת, לרוב מקבלת, תזזיתית ו... מתנשאת. כשיצא לי להגיד שאני גר בה, הרגשתי תמיד מן גאווה - הצלחתי, עברתי לעיר הגדולה ואני יותר טוב מכם כעת, טיפשים פרובינציאליים שעדיין אוכלים בורקס באותו הקיוסק אליו התפלחנו מבית-הספר. הרגשתי שאם יעבור מולי בגן מאיר איזה שמוק מהתיכון, אני הכי לא אשתין בכיוון שלו (אלא אם הוא ממש יתחנן ויגמע הכל עד הטיפה האחרונה).
אחרי שנתיים בתל אביב, הספיק לי. טרם מצאתי דירה בחיפה - היעד הבא שאני מתכנן לכבוש - אבל אני כבר מתגעגע לפלורנטין. ברור לי שדלי גלידה אני לא אמצא בשום סופר בשלוש בלילה על פסגת הכרמל. אולי של גלידות פלדמן וגם זה בטח יהיה פרווה.
לקראת המעבר, התחלתי לעשות חיפוש יסודי (סטוקרי) על העיר, השכונות, הפאבים, הקניונים, האוטובוסים, הדירות, השותפים, המותגים. באחד משיטוטיי בפייסבוק (שתכלס יש לי כבר דוקטורט ביסודותיו ובכל זאת החלטתי ללכת ללמוד משהו אחר), גיליתי שמישהי שגדלה איתי (כבר אז היא תמכה בביבי ועד היום היא עוד לא הפנימה כלום) לומדת וגרה בחיפה. לא סתם לומדת לבנות ציפורניים, היא הולכת ללמוד בפקולטה שלי (אין לי מושג מה זה פקולטה, אני כמעט בטוח שזה סוג של קינוח הונגרי).
זה לחזור לארון. להתמתן ולהתאים את עצמך שוב לעולם שהוא פחות קשוח כשזה מגיע למה אתה אוכל (זה פחמימות!!), אבל הרבה יותר קשוח אם מה שאתה לובש מעיד על שונות שלא יורדת בקלות בגרון. לקמול שוב.
אנחנו לא גרים באמריקה. הכי רחוק שאפשר לברוח פה זה לכרמיאל וגם לשם תהיה בקרוב רכבת. העבר רודף אותנו. אתה גדל, מתפתח, משתנה, מתרגל לעצמך ולכמה שאתה באמת בסדר, ואז כרעם ביום בהיר חוזר להיות ילד קטן ומפוחד שוב, שיתגעגע לתל אביב הרבה יותר ממה שהוא חשב, כי אין לו יותר רשת בטחון הומואית. הוא שוב יהיה אחד נגד אחת, שהרוע עדיין מנצנץ מעיניה בתמונת הפרופיל. מה שווה כל המאמץ, כל הניסיון לאהוב את עצמך וללכת ברחוב עם ראש מורם, אם במרחק של שעה נסיעה אתה חוזר להיות בן 13? אין לפתוח דף חדש, אין להמשיך הלאה.
לאן אברח אחרי חיפה? ויותר חשוב מזה, לאן אברח כשאתקל בה בקפטריה?