בארון

מתמיד רציתי למות. בתור נער הייתי בטוח שזה יקרה בצבא (אבל לא כזה מסוכן לשרת בעזריאלי). אחר כך הנחתי שזה יקרה בתאונת דרכים (מה שעוד עלול לקרות במעבר החציה על סלמה מול שדרות וושינגטון). אני חושב שזה בא ממקום של להיות מוכן, של לדעת איך יראה הסוף.

כמו שבוודאי שמתם לב, טרם מתי. אבל בתור פדנט, עקשן, לחוץ כמו טמפון באמצע הנידה, עם OCD קשה לסדר ותכנון מוקדם - אני מעדיף לדעת לפני. בא לי שתהיה לי הפריבילגיה לדעת מראש ולהתכונן. לא אמנה כאן את רשימת המחלות שיאפשרו זאת, כדי לא לעורר את חמתה של הח"כית הנכבדת מירי רגב שעוד עלולה להוציא את הבלוג שלי מחוץ לחוק.

אני מפחד מהמוות. אני מפחד שזה יקרה ללא התייעצות מוקדמת איתי. זה לא קרה עד היום, אבל אולי דווקא עכשיו, בתקופה שבה לא בא לי למות כי אני מרגיש שצריכים אותי, שאני לא יכול להתייאש כי אני צריך לשחק אותה החזק עכשיו - אולי מחר יפגע בי ג'יפ ויהפוך אותי לעוד שריטה קטנה על הפגוש האימתני שלו.

מפחידה גם הבדידות. כמה קל להגיד היום שלבד לי. מה אני בכלל יודע על לבד? הלבד הכי שחור שיש הוא בסוף.


 

שם/למטה

שלום

כמעט חודש עבר מהפוסט האחרון. את הפוסט הזה לקח לי היום המון זמן להוציא, כי אני מפחד שאולי איבדתי את זה. ממש ניסיתי, אבל לא הצלחתי למצוא מה לכתוב, ממש הפעלתי על עצמי כח היום כדי שזה יקרה (כח=אלכוהול). לא שאין לי יותר מה להגיד, אבל כל הרעיון איבד מחשיבותו. בכלל, לאחרונה אני רואה דברים קצת אחרת. קשה לי אפילו לשים את האצבע על מה בדיוק חדש באיך שאני רואה דברים, אבל אני מרגיש שמצד אחד אני רואה דברים בצורה יותר בריאה, ומצד שני הכיוון הכללי הוא עדיין אותו הכיוון, למטה (איפה שהזין).

מכיוון שהגדרתי לעצמי מראש שאשתדל לא להפוך את הבלוג הזה ליומני היקר, לא אשפוך על כמה החגים עברו עלי בהנאה צרופה. בעיקר כי הם לא. משנגמרים החגים, אתה צריך להתחיל להתמודד עם עצם העובדה שאתה כבר עמוק בתוך השנה החדשה ושעליך להספיק למצות אותה. עבודה חדשה? חו"ל? תואר? דירה חדשה? מספרי ציפורניים חדשים?
איך מגיעים לקבל החלטה אמיצה של לקום ולטוס לבד?! (או לחילופין, להחליף קרם פנים?). מי אמר שלימודים הם הפתרון? (כולם בערך). מי אמר שיש בכלל פתרון לכל המחסור בתשובות? אי אפשר יותר לשתות ולעשן ולמות מסרטן ריאות כמו בן אדם נורמלי?

כשחזרתי אתמול מאוחר בלילה מסיבוב ההתאווררות שלי, גיליתי שלנוער של היום יש קטע חדש. הרי לא עוצרים להם לטרמפים חזרה ממקומות הבילוי (וקווי הלילה מופעלים רק באמצע השבוע כשהם הכי נחוצים), אז הם עלו על שיטת שיווק חדשה ומרעננת. ברגע שמגיעה מכונית, כמה חבר'ה קופצים מולה על הכביש, במטרה שהיא תעצור ותיקח אותם. זה נהדר, בעיקר לברקסים. אני באמת צריך כתמי דם על השמשה שלי כדי שסוף סוף יהיה לי תירוץ לקחת את האוטו לניקוי.

עם כל הכבוד לחבר'ה החכמים האלה, אני צריך לנסוע את הדרך שלי לבד, במיוחד כשהשעה כבר מאוחרת, ואני ממש לא צריך את השיט שלהם במושב האחורי שלי. זה בטח שלא עוזר לי לנהוג.

ניפגש למטה,

מרכוס.