בטחון/לה לה לה

אני לא עף על המצעד. עפתי במצעד, אבל אני לא עף ממנו. זו לא חוויה קלילה או קלה (בטח לא לעור השרוף שלי). אשים בצד את הדיון על התוכן של המצעד, המימון ונותני החסות, המרוויחות והמפסידות וגם על נחיצותו. כי אולי הוא אינו נחוץ או לא משרת מטרותיו (מהן? דיון שגם אליו לא אכנס כרגע).

במהלך שבוע הגאווה מתקיים בסינמטק ת"א פסטיבל סרטים גאים. ראיתי היום סרט פורטוגזי ברזילאי מקסים "הדרך שבה הוא מביט" (Hoje Eu Quero Voltar Sozinho). בסרט, נער עיוור, הפאג-הגית המצחיקה שלו והנער החדש בכיתה. כמובן שהעיוור סובל מבריונות, שמתעצמת אחרי שהקשר בינו ובין הבחור החדש מתהדק. כמובן שהם חתיכים וחמודים ויש שיר של בל וסבסטיאן והכל מגניב, יופי טופי.

לכבוד המצעד (סתם תירוץ) שמתי לק. אדום, זה כל מה שהיה. אני מורח גרוע, אין לי ציפורניים ללק ולמרות הצבע, אני גם לא גרושה. הלק נשאר מאתמול. היום, בדרך לסינמטק, עצרתי במעבר חציה (לא ברור למה) וממכונית שעצרה גם היא ברמזור נזרקו לעברי הערות הומופוביות. נו טוב, מה חדש. לא התרגשתי יותר מדי (גם לא יכולתי להזיע יותר ממה שכבר גם ככה הזעתי אחרי הליכה של חמש דקות), רק קיוויתי שהרמזור כבר יתחלף. התחלף ואז ראיתי את הסרט.

אז במצעד לא לגמרי כיף וגם לא כולן מרגישות בטוחות במהלכו. ונכון, הלכתי עם לק ולא חטפתי מכות, כולה כמה עקיצות. ונכון, פה זה לא אירן. פה מגניב יופי טופי.

אני לא דורש שוויון, כי אני לא מכיר אף אחד/אחת שמרגישים לגמרי בטוחים כשהן הולכים ברחוב, אז מה שווה בזה. אני לא רוצה להיות כמו כולם (כי כולם לא לרמה שלי), אני רוצה להרגיש בטוח בכל מקום בכל צורה, ואני לא. לא רוצה להרגיש בלתי נראה, אבל גם לא לקבל מבטים.

אני לא יודע אם המצעד זה מה שישנה את הסביבה או את התחושות שלי (לפחות במתכונתו הנוכחית). אני רוצה (ובעצם קיומי אף דורש) להרגיש בטוח (לאו דווקא להיות מי שאני, אלא פשוט להיות) במרחב, לא משנה עם מי אני חולק אותו.

פתיחה/מתקפת הזוגות

שלום לכל מי שהגיע לפה בטעות.

אתם בטח שואלים את עצמכם, מה פתאום לפתוח עכשיו בלוג חדש? בלוגים זה הכי 2005.

אני גם שואל את עצמי את אותה השאלה. אבל בעודי יושב עם כלום מלבד בוקסר - מזיע בטירוף בתוך הדלי התל-אביבי, כשהמזגן עוזר אך לא מספיק - אני חושב שלמרות שהכל כבר נאמר, יש לי עדיין עוד מה להגיד.

היום כשנסעתי לי באוטובוס ונמרחתי על השמשה כדי לספוג לתוך העור שלי את השומן של כל הפרצופים שנמרחו שם לפני, הבנתי שחסר לי משהו. האמת היא שחסרים לי הרבה דברים ובעצם הבלוג הזה הולך להיות רשימת מכולת של כל קרטוני החלב אשר שפכתי. אני מקווה שעם הזמן אצליח לחדד את האמירה שלי ואולי אף למצוא כמה קוראים שזה יעניין להם ת'תחת.

אז הזכרתי שאני מזיע. אכן, הקיץ כאן ואפשר כבר לומר שהוא בשיאו. אותי לימדו שבקיץ כולם פנויים. כל התפוסים משילים מעצמם את השומן העודף על מנת להיכנס לבגד ים החדש ועל הדרך גם את בן/בת הזוג. אשתף אתכם אם כן במאורעות האחרונים הסובבים אותי.

חבר טוב שלי הודיע לי אמש שהוא וחברתו קבעו תאריך לנובמבר וסגרו אולם. חברת צבא שלי התחתנה לפני חודשיים. הבוסית שלי התחתנה לפני חודש. חבר טוב נוסף התחיל לפני שבוע לצאת עם מישהי שהוא דלוק לה על התחת כבר המון זמן. קולגה מהעבודה היתה בחמש חתונות בחודש האחרון. חברה טובה מהבית החליטה לעבור לירושלים (שזה ממש ליד שייח ג'ראח) עם החבר ובעצם להעתיק לשם את חייה.

האם זהו הקיץ שמחכה לי? שעות נוספות בעבודה על מנת שלצ'קים אשר ייפדו בסתיו יהיה כיסוי?

מה נסגר עם כל הדביקות הזו? הרי בחום שכזה ממש לא כדאי לגעת במישהו, בטח שלא להסניף את בית שחייו.

אני אוסיף הסתייגות ואומר שאני נרגש ושמח בשביל כל חבריי אשר שמחים ונרגשים בעצמם מכל ההתפתחויות האלה. רק חשוב לי להזכיר להם מי יקנה להם שוקולד וגלידה ברגע שהחגיגה תיגמר.

וכעת למבזק התרבות.

השבוע ייפתח פסטיבל תל אביב החמישי לסרטי להט"ב. עיינתי לי בתוכניית הפסטיבל שהיא אכן עשירה וארוכה ומציעה מגוון שונה של ערבי צפייה בסינמטק. מה שכן, ארשה לעצמי לחלוק עמכם את ביקורתי.

הומואים טוחנים ונטחנים, זה ידוע. אבל אם נוסיף לעובדה את גילם הממוצע של צעירי תל אביב-יפו אשר פסטיבל זה מעניין אותם, נגלה שרובם נטחנים דווקא בעבודה.

אני מגיע הביתה בעשר ועד שאני מספיק לחתוך לי סלט כבר עברה לה שעה. מועדיי הקרנות הסרטים (שאינם סרטי סקס שאת כולם כבר גם ככה יש לי על המחשב) נקבעו לחמש אחה"צ ושמונה בערב.

מי מלבד גל אוחובסקי פנוי בשעות האלה, וגם הוא רק בימים שקשת לא משדרת בהם.

בנוסף, אם תציצו בתוכניה של הפסטיבל, תגלו שמחיר כניסה להקרנת סרט בסינמטק הוא בדיוק כמו כל סרט אחר - 35 ש"ח מוגזמים. ואם הגעתם לסרט של 17:00 ובא לכם גם על הסרט של 20:00, שלמו שוב.

זה בעייתי לי כל הסיפור הזה. כולנו קורעים את עצמנו על מנת לשלם שכ"ד ולקנות לחם (שהוא לא תמיד מלא), כולנו (טוב, אני כמעט ונגמלתי) משלמים המון על כניסה ואלכוהול במקומות בילוי וכולנו קונים בגדים בזארה.

חלקכם בוודאי קורס תחת עול הבחינות בימים אלה, אחרים מתרוצצים בין שתי עבודות - מתי נמצא זמן וכסף לסרט?

למה לא להקרין את הסרטים תמורת תשלום סמלי של 10 שקלים לערב של שני סרטים במרכז הגאה? למה לא לעשות זאת בסוף השבוע? שישי אחה"צ למשל או סרט במוצ"ש.
נכון שישנן הקרנות במרכז הגאה תמורת 20 שקלים, אך גם הן בשעות לא נוחות. אני פשוט שואל האם מטרת הפסטיבל לחשוף אמנות גאה לקהל כמה שיותר רחב, או להיות עוד אירוע מינגלינג לעשירי הביצה?

ועוד קטנה בנוגע לTLVfest. כל טררם הגאווה בזמן האחרון לא עסק מספיק ברצח בבר נוער באוגוסט אשתקד. הייתי מעדיף לראות הומואים בהפגנות נגד הסתה ולמען שלום מאשר בספידו בחוף גורדון.

עברתי מספר פעמים על תוכניית הפסטיבל והרגשתי שגם שם לא ניתנה תגובה הולמת למאורעות השנה האחרונה. אנו חיים בסביבה אלימה שיכולה להיות גם קטלנית. אני לא מרגיש שיש בפסטיבל סרטים שמסוגלים להעביר את התחושה הזו ואני לא יודע אם ליוצרים הומואים נוח לעסוק באלימות הקיימת נגדם ושהם סופגים מדי יום.

אם יצא לי איכשהו לראות בפסטיבל סרט, והוא יסתור את דבריי, כמובן שאספר לכם, אני אפילו מקווה לגלות שטעיתי ושלהומואים אכפת גם מדברים שהם לא סיפור האגדות המושלם של אהבת הנעורים מהתיכון שהתגשמה לה פתאום בעקבות מפגש בתחנת רכבת עשר שנים אחרי.

ועכשיו אני צריך להירגע:

מה שכן, סיימתי את הפוסט הראשון שלי :)

אשמח לשמוע מכם,
מרכוס.