‏הצגת רשומות עם תוויות רכבת. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות רכבת. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 31 ביולי 2011

רשימת קניות

קראתי השבוע טור שבו כתב המחבר, כי אינו מבין על מה המחאה. היא מפוזרת מדי לדעתו, רחבה מדי. מצ"ב רשימה של כל מה שלי נראה שהמחאה הזו כוללת. כאילו ש"רק דיור" זה לא מספיק.

העלאת שכר המינימום.
פיקוח על חברות עובדי הקבלן ועל המחיר שהן משלמות לעובד לעומת התשלום שהן מקבלות מהמעסיק.
פיקוח על מכירי דירות.
פיקוח על מכירי השכירות.
בנייה (לעתיד) והפיכת דירות קיימות (במיידי) לדיור ציבורי נגיש וזול לצעירים, סטודנטים וזוגות צעירים.
הורדת מכירי הגנים והחינוך הציבורי.
פיקוח על התשלומים הנוספים והמוגזמים שמוסדות החינוך גובים מההורים.
פיקוח על מכירי ספרי הלימוד (או לחילופין, הנהגת השכרת ספרים מבתי הספר).
פיקוח על מחירי קורסי ההכנה לפסיכומטרי.
הורדת שכר הלימוד במוסדות להשכלה גבוהה.
הורדת מחירי הנסיעה בתחבורה הציבורית.
ייעול ושיפור הנגישות והכדאיות של התחבורה הציבורית (כולל הפעלתה בסופי שבוע).
הורדת מחיר הדלק.
הורדת המס על הדלק.
הפחתת המע"מ.
הפחתת המיסים על מוצרים מיובאים.
הורדת מחירי המזון (ע"י פיקוח על ההפרש של מחיר מוצר, שנקבע ע"י החברה ולאחר מכן ע"י הרשתות, מבלי לפגוע בחקלאים וברפתנים).
חלוקה יחסית של נטל המיסים, לפי השתייכות לאלפיון.
הוזלת מחירי החשמל.
הוזלת מחירי הארנונה והמים.
הנחה בחשבונות הנ"ל ליזמים צעירים וסטודנטים (גם אלו הלומדים בבי"ס פרטיים, מוסדות להכשרה מקצועית ובי"ס לאמניות).
הוזלה בביטוחי הבריאות והדירות.
הרחבת סל התרופות.
שיפור תנאי העסקתם של רופאים, עו"סים, מורים ומקצועות קריטיים נוספים.
הגדלת תקציבי החינוך, התרבות, הספורט והשירותים החברתיים של המועצות המקומיות.
שיפור תשתיות.
שיפור הנגישות למוסדות הציבוריים השונים לנכים, חירשים, עיוורים ולקשישים.
שיפור מי הברז לרמת שתייה.
פיקוח על חברות פרטיות מבחינת איכות המוצר ורמת השירות ללקוח.
הוזלת עמלות הבנקים על חשבונות פרטיים.
הקטנת הסיכון של הפסדים בקרנות הפנסיה המושקעות בבורסה.

במידה ואזכר בדבר מה נוסף, הרשימה תתעדכן.
בינתיים, אני חושב שמדובר במספיק עבודה לנבחרינו (ומירי רגב - פשוט תסתמי).

יום חמישי, 23 ביוני 2011

נוסע/חוזר

גדלנו על סרטי התבגרות חוצי יבשת, בהם הילדה הופכת לנערה, הנערה לאישה והאישה מתה מאושרת אחרי שהספיקה לחזור לעיירת הולדתה ולהשלים מעגל.

בתור אחד שבינתיים הספיק לגור בשלוש ערים שונות במהלך חייו הזכורים לו, תל אביב היא האהובה והשנואה עלי ביותר. היא מלוכלכת, רועשת, דביקה, צפופה ומתנשאת. אבל מצד שני, היא משוחררת, לרוב מקבלת, תזזיתית ו... מתנשאת.
כשיצא לי להגיד שאני גר בה, הרגשתי תמיד מן גאווה - הצלחתי, עברתי לעיר הגדולה ואני יותר טוב מכם כעת, טיפשים פרובינציאליים שעדיין אוכלים בורקס באותו הקיוסק אליו התפלחנו מבית-הספר. הרגשתי שאם יעבור מולי בגן מאיר איזה שמוק מהתיכון, אני הכי לא אשתין בכיוון שלו (אלא אם הוא ממש יתחנן ויגמע הכל עד הטיפה האחרונה).

אחרי שנתיים בתל אביב, הספיק לי. טרם מצאתי דירה בחיפה - היעד הבא שאני מתכנן לכבוש - אבל אני כבר מתגעגע לפלורנטין. ברור לי שדלי גלידה אני לא אמצא בשום סופר בשלוש בלילה על פסגת הכרמל. אולי של גלידות פלדמן וגם זה בטח יהיה פרווה.

לקראת המעבר, התחלתי לעשות חיפוש יסודי (סטוקרי) על העיר, השכונות, הפאבים, הקניונים, האוטובוסים, הדירות, השותפים, המותגים. באחד משיטוטיי בפייסבוק (שתכלס יש לי כבר דוקטורט ביסודותיו ובכל זאת החלטתי ללכת ללמוד משהו אחר), גיליתי שמישהי שגדלה איתי (כבר אז היא תמכה בביבי ועד היום היא עוד לא הפנימה כלום) לומדת וגרה בחיפה. לא סתם לומדת לבנות ציפורניים, היא הולכת ללמוד בפקולטה שלי (אין לי מושג מה זה פקולטה, אני כמעט בטוח שזה סוג של קינוח הונגרי).

זה לחזור לארון. להתמתן ולהתאים את עצמך שוב לעולם שהוא פחות קשוח כשזה מגיע למה אתה אוכל (זה פחמימות!!), אבל הרבה יותר קשוח אם מה שאתה לובש מעיד על שונות שלא יורדת בקלות בגרון. לקמול שוב.

אנחנו לא גרים באמריקה. הכי רחוק שאפשר לברוח פה זה לכרמיאל וגם לשם תהיה בקרוב רכבת.
העבר רודף אותנו. אתה גדל, מתפתח, משתנה, מתרגל לעצמך ולכמה שאתה באמת בסדר, ואז כרעם ביום בהיר חוזר להיות ילד קטן ומפוחד שוב, שיתגעגע לתל אביב הרבה יותר ממה שהוא חשב, כי אין לו יותר רשת בטחון הומואית. הוא שוב יהיה אחד נגד אחת, שהרוע עדיין מנצנץ מעיניה בתמונת הפרופיל. מה שווה כל המאמץ, כל הניסיון לאהוב את עצמך וללכת ברחוב עם ראש מורם, אם במרחק של שעה נסיעה אתה חוזר להיות בן 13? אין לפתוח דף חדש, אין להמשיך הלאה.

לאן אברח אחרי חיפה? ויותר חשוב מזה, לאן אברח כשאתקל בה בקפטריה?




יום שישי, 25 ביוני 2010

הפרשות 1/שתינה

שלום לכולם,
היום פוסט עם מוסר השכל.

בעודי חוזר הערב מהעבודה, בסביבות עשר וחצי, קרה לי דבר מרתק.
הלכתי לי מכיוון גבעתיים על הגשר של מחלף השלום מול תחנת הרכבת כמדי יום ביומו, מסתכל על אנשים שנראים פחות טוב ממני, כשלפתע קלטתי תזוזה מוזרה בין האופנועים החונים. שני גברברים, שלא לומר בני עשרה עם שפם קטנטן שחרחר ופלומתי, הטילו את מימיהם בין האופנועים מהגשר על המכוניות שנוסעות באיילון צפון. אחד מהם כנראה שתה פחות מהשני וקרא לעברי. הסתובבתי לכיוונו במידה מסוימת של לחץ שמא יבקש ממני לנגב לו, אך הוא רק ביקש ממני הכוונה לכיוון נמל תל-אביב.
הבחור השני בינתיים הספיק לנער ולרכוס וגם הוא הצטרף לשיחה.
אני מאוד גאה בחוש הכיוון שלי ובתצלומי המפות של כבישי ישראל החרוטים לי בראש, ולכן תמיד אעזור לאלה שבמקום לשנן את גרסת אטלס הזהב של מפה באמת עשו עם עצמם משהו כשהיו ילדים.
הסברתי להם את הדרך, בעודם מצחקקים ביניהם (על כמה שאני יפה, אני מניח) והשתדלתי למהר מהמקום, פן ירצה להודות לי אחד מהם ע"י מחווה גברית של טפיחה על השכם או משהו בסגנון.
משם חזרתי מהר הביתה (באמצעות שני אוטובוסים נהדרים שהם חלק ממערכת הסעת ההמונים הנהדרת והמתקדמת המופעלת במטרופולין ת"א), כשכל הדרך בדקתי שכולם עם המכנסיים למעלה.

הסיפור הזה מוביל אותי לכמה מסקנות.
האחת היא, שאני ממש שמח שאני לא מסתובב בנמל.
השניה היא, שאני ממש שמח שאני לא מאבטח בכניסה לתחנת רכבת כי בטח משתינים עליהם כל היום.
השלישית היא, שכשיש לי רכב, אני יורד במחלף השלום לאיילון צפון ובכך מגן על עצמי מפני גשם הפיפי, וזה כמובן יתרון.
והרביעית, שאחרי האובך הבא אני לא מתכוון לקחת את הרכב של ההורים לשטיפה בתחנת דלק.


הווידאו המצורף הוא קליפ חדש של להקת אחיות המספריים. הוא לא הכי קשור, אבל הוא טרי, ובעצם להילחם באש עם אש זה כמו להילחם בשתן עם שתן.



שתהיה שבת קרירה,
מרכוס.