יום שלישי, 24 באוגוסט 2010

מדינת/עוצר

הלו.

הערה קצרה על פרט שהוא מאוד שולי כשיש בעולם המון פקיסטנים שטובעים בשטפונות ובדואים אזרחי מדינת ישראל שנזרקים מהבתים שלהם באמצע אוגוסט הלוהט.

ביום שישי האחרון, קפצתי עם אחותי-היקרה-לי-מכל לקיוסק חביב בעיירת ילדותינו הירוקה (מהדולרים של כרישי הנדל"ן). כל שרצינו היה גלידה, סיגריה ובירה. אבל לא, לא, לא. אין מכירת אלכוהול אחרי השעה תשע בערב. לאחר הלם קצר הטבענו יגוננו בדלי של בן וג'רי (על הסיגריה לא עשו בעיות, אגב).

היום, אחרי עוד יום מגעיל במפעל הטקסטיל הענק הזה שקוראים לו תל אביב, רצינו שותפי היקר ואנוכי להתקרר, ובכבד שלנו מעט להתאכזר. אלפרד היקר מהסופר, שמכיר אותנו כאילו היינו בניו, ציין בפנינו כי מעתה מכירת אלכוהול תאסר אחרי השעה אחת עשרה בערב (בכל עיר ראש העיר קובע מהי שעת השין). המומים שהפרברים הגיעו גם אל פלורנטין, הטבענו יגוננו בדלי האגן דאז.

שני דברים יש לי להגיד על החוק החדש שכנראה ואכיפתו החלה לאחרונה.
הראשון הוא, שהפגיעה תמיד נגרמת לחלש. הבורגנים והבריאים יכולים לשתות בכל שעות היום (Mad Men). זין, הם יכולים לשלוח עובד לא חוקי שאחר כך יתמכו בגירושו לעשות להם את הקניות בסופר.
הם גם יכולים לצאת למועדונים יקרים רצח בנמל ולהוציא מאות שקלים על אלכוהול (ואחר כך גם לנהוג על הג'יפ בחזרה לוילה) מבלי שאיש יעצור בעדם.
האדם הפשוט, כמוני וכמוכם, חוזר רק באחת עשרה, אם לא אחרי, מהעבודה, אחרי שני אוטובוסים, משכורת סבירה במקרה הטוב, וארוחת צהריים שכללה דוריטוס וקולה במקרה הרע, עם רצון אחד קטן - לשתות בקבוק בירה קר וצונן במרפסת.
אם הוא לא השכים קום וידע בתשע בבוקר שזה מה שהוא הולך לעשות כשיחזור מהעבודה - באסה - נו בירה פור יו.

הדבר השני שברצוני לציין, הוא שזו אחלה דרך לפתרון בעיות. הרי זה מה שימנע מהנוער להשיג אלכוהול ולשתות לשכרה במקום לעשות כל דבר אחר. זה גם בטח יקטין משמעותית את מספר עבירות התנועה. גם ממש לא מדובר בחוק דרקוני שבעצם קובע לכל אזרחי המדינה את הלו"ז שלהם מבלי לשאול לדעתם.
מעתה אמרו כן למחוקק!
בנות במחזור יחויבו ללכת מעתה עם תלאי בצבע בורדו על חולצתן.
קניית עלי גפן שיובאו מטורקיה תאסר.
כל אזרח חייב להצטייד במכשיר פלאפון ולעמוד במינימום דקות שיחה ביום.
אין לשמוע מוסיקה באוזניות באוטובוס.
צעדות יעשו אך ורק בין שתיים לארבע על מנת למנוע אונס.
נהגי מוניות יגרבצו בכל שעות היום על מנת לעודד נהיגה זהירה.
כל אזרחי המדינה (באם נשבעו אמונים כמובן) יגידו כל בוקר לעצמם כמה שהם אוהבים את החיים.

בזה הכל מתחיל ונגמר, בחוק שחור על גבי כוס לבן.
עזבו מעשים.
עזבו חינוך, הסברה, פעילויות מכוונות, עידוד יצירה.
הכי קל לשלוח שוטר עם משכורת מינימום לתת קנס. ושהוא יחטוף ת'מכות.


רציתי לשים את "תנו לגדול בשקט" של ערוץ הילדים.
אבל אז נזכרתי שכל המנחים של הערוץ עושים קוק,
ואני כמובן נגד.
 


I get involved, but I'm not advocating.
מרכוס.

יום שני, 16 באוגוסט 2010

גלידה/ערק

שלום

כבר יותר מדי זמן שלא הסתפרתי, וכל כך חם עם כל השיער הזה שבא למות.
מכירים את זה שאתם דוחים את התספורת עד לשלב הנוראי שבו אתם כבר נראים כמו לסבית ניצולת שואה? אז אני שם.



אי אפשר שיהיה לנו טוב סתם. אתה לא נהנה מהים בלי הבירה. גם לא במסיבה בלי לפחות שלושה צ'ייסרים של ערק. מוצ"ש לא יהיה מוצ"ש בלי סיגריית מוצ"ש. יום הולדת בלי סמים? השתגעתם?! מה זה פה, נהריה?
אנחנו כל הזמן חייבים תירוץ או תמריץ להרגיש טוב. אי אפשר בסוף יום עבודה מסריח פשוט לשבת ולנשום. חייבים לצאת להתפרק. 
וזה לא לצאת למסיבה חביבה (וחינמית - כי אין כאלה!!), אלא לשבת בפאב שחצי בירה עולה בו פי ארבע מהמחיר ב"סופר הברכה", לקחת לשם גם מונית, לגמור קופסת סיגריות, לגלגל ג'וינט, בדרך חזרה לדפוק מגש פיצה עם קולה, ואז לקנח בגלידה וקפה קר. אין יותר בילויים חינם. ואין יותר בילויים בלי לקחת משכנתא.
הרבה מים היו נחסכים בכנרת אם התל אביבים לא היו מתקלחים כל כך הרבה כדי להוריד מעצמם את סרחון הכלום הזה.

הייתי בסופ"ש בקיבוץ בצפון. היה מקסים, ירוק, שקט, מלא חתיכים בסנדלי שורש (וחתיכות ברפת). אבל בכל מקום חייבים לדפוק את הראש. לערבב, להקפיץ, למזוג, לשקשק, להסניף, לגלגל, לנרגל. אי אפשר סתם להנות בקיבוץ. אי אפשר להנות בלי שיהיו סיפורי שכרות מצחיקים (למרות שבדרך כלל הם נגמרים בבכי) להתגאות בהם אחר כך.

בל נשכח שהיום הכי באופנה לבלוע כדורים (אופטלגין לא נחשב). אנחנו לא יכולים להיות מאושרים. יודעים מה, עזבו מאושרים, סתם לרצות לקום בבוקר ולעשות עם עצמנו משהו מלבד לאונן. אין, בלי איזה ציפרלקס או פרוזק, לא משכירים לך דירה בת"א. ובכלל, ידוע שהשילוב של כדורים כאלה ואלכוהול ממש מומלץ, ואיכשהו גם אז העולם נראה ממש מסריח. אני יודע שמדובר בבעיות של עשירים (ובכדורים של עשירים), אבל לא משנה הסם, משנה התופעה.

אני לא רוצה לצאת מתחסד. שיהיה ברור, אני מסיים כל יום בחצי גולדסטאר מהסופר. בימים ממש קשים, זה בא עם מרלבורו לייט. בימים עוד יותר קשים (אחרי שביבי נבחר, למשל) אז היה שם גם ערק. ולמה בעצם? איך עוזר לי כל השיט הזה? אני מסריח אחר כך, רעב יותר (בפלורנטין יש 8 פיצריות ובזה נגמר המבחר) ומרגיש מחורבן הרבה יותר (במיוחד אחרי שהוא הודיע שליברמן יהיה בממשלה).

מתי נגמר החרא? או שכדאי שאפסיק לנסות לנחש כזה דבר כי הוא לעולם לא נגמר. האם אנחנו מטביעים יגוננו בטיפה המרה כי כבר אין לנו מה להפסיד או שאנחנו חושבים שמהטביעה תצמח לה הישועה?




* "האגן דאז"
 לחן, ביצוע והפקה: יהונתן ששון, מילים: עבדכם הנאמן


שבוע משכר,
מרכוס.

יום שישי, 6 באוגוסט 2010

שוֹנוּת/למוּת

שלום.
מזמן לא כתבתי, כי אני עסוק בצילומי קטלוג מטורף למוצר חדש של תחתוני פסטה אכילים, אז עמכם הסליחה. בקרוב אגב, תוכלו למצוא אותו בכל רשתות הספרים המובחרות, ומכיוון שלא נשארו כאלה, אז בסופר.



הכי קשה לטרנסג'נדרים. זו דעתי שלא מתוך החוויה הזאת. הם קוראים תיגר על ההגדרה הבסיסית ביותר של הטבע, זכר או נקבה. פעם, היה את אדם ואת חווה וזהו. או שאתה נולד אדם או שאת נולדת חווה. טרנסג'נדרים הולכים למנתח (האלוהים של שנות האלפיים) והופכים מאדם לחווה או מחווה לאדם.

אז אתקן את שכתבתי - לא לטרנסג'נדרים הכי קשה, לחברה הכי קשה עם הטרנסג'נדרים, בשל קריאת התיגר הזו.
אחרי הטרנסג'נדרים, אני חושב שלהומואים, לסביות ודו-מיניים הכי קשה (לפולנים יש קטע של לעשות טבלאות סבל ולהיות בראשן).
הומואים, לסביות ודו-מיניים (הל"ד מעתה) קוראים תיגר על הדבר השני הברור מאליו - שאדם מזיין את חווה. אין כמעט דבר יותר בסיסי מזה. תינוק נולד, הפין הקטן שלו מבצבץ, ולכולם ברור מה אמור להיות מסלול חייו. כך גם תינוקת - ציצי, מחזור, חתונה, ילדים, הרמת הציצי.
והנה באים להם ההל"דים האלה וטוענים שאפשר אחרת. ולא בקטע של אפשר קצת אחרת (כלומר לנשנש מהצד) כמו ביוון העתיקה. אלא ממש אחרת - משפחה אחרת, מסלול דומה אבל שונה.

לנו הישראלים מאוד קשה עם השונה. בגלל זה הוחלט לאחרונה לגרש את 400 ילדי העובדים הזרים. אנחנו גם מפחדים מהעובדים הזרים עצמם פה בדרום ת"א, מלשמוע ערבית או רוסית או אמהרית באוטובוס, מאנשים ממש שמנים או מוגבלים פיזית, מדתיים או מצתנעים, ממי שמגמגם או קונה בגדים בפוקס.

הבעיה היא אצל כל אחד מאתנו. אותי מלחיצים גברים סטרייטים. אני לפעמים מעט מלחיץ דוסים באוטובוס (טוב לא אני, אלא המכנסון שאני לובש עלי). טרנסג'נדר במסיבת גייז עלול למשוך, שלא באשמתו/ה, המון מבטי פליאה, אפילו שמדובר במסיבה של הקהילה שלו.
ולמה בעצם? כולנו בני אדם (חוץ משמעון פרס שהוא איזשהי מכונה בעלת כוחות מיוחדים). כולנו רוצים בסופו של יום להיות הכי ייחודים שיש ובו זמנית לא למשוך אש ולחיות את חיינו בשקט. אז מאיפה נובעת שנאת הזרים? ואיך לעזאזל מונעים משנאה זו להגיע למשכן הכנסת ולספר החוקים?







סופ"ש פלורליסטי,
מרכוס.