היפופוטם/בסיבוב

שלום כולם.

לפני שנתחיל, אספר לכם שאתמול עברתי הפלה טבעית אצל רופא. הבטן כאבה לי במשך שבועות מבלי שידעתי למה, ואתמול סוף סוף התבררה לה הסיבה. אני רוצה להודות לגניקולוג שלי, אחמד טיבי, על הטיפול המסור, אני מרגיש עכשיו הקלה עצומה.

ולנושא העיקרי לשמו התכנסתי עם עצמי בשלוש בלילה.

חזרתי עכשיו מביקור במקום עבודתו של חברי הטוב נ' (על שם נתניה - העיר בה נולדו הערסים הראשונים). נ' פוטר השבוע מהמסעדה בה מלצר אחרי שהיה מילואים במשך עשרה ימים.

אז נ' חזר לעבודתו הקודמת ברשת הרולים היפופוטם, שם ביקרתי אותו הערב וחזרתי, כמו תמיד בעצם אחרי ביקור באחד מסניפיה, עם המון חוויות. ראשית אעדכן את הלא מעודכנים, שבשעות הלילה פוקדים את ההיפופוטם ערסים, פרחות, קיבוצניקים שחיים בסרט על תל אביב ואנשים שמנים.

אם כן, שני ציטוטים נבחרים (כל השמות המובאים בהמשך הינם אמיתיים לחלוטין, אני פשוט יוצא מנקודת הנחה שכל מי שהיה שם הערב לא יודע לקרוא):

*

נ': מה תשתו?

אנורקסית א: מה יש?

נ': קולה, לימונדה, תפוזים, מים...

אנורקסית א: קחי מים

אנורקסית ב: אין מצב, אני בדיאטה

*

נ': מה שמך?

משה: תרשום משה הגבר.

נ': משה! יש פה משה?

משה: משה הגבר!

האמת שחייבים לראות כדי להאמין.

מומלץ, היפופוטם בסיבוב, כל מוצ"ש באיזור המועדונים בעירך, עקוב אחרי נהרות הוודקה רד-בול.

נ' עובד שם תמורת שכר זעום, למען לקוחות מזעזעים ובלי תנאים כלשהם כמובן. למה, מגיעה לו מונית הביתה כשהוא מסיים לנקות את המקום בשש בבוקר? אל תגזימו.

ולמה נ' קורע את התחת במקום להיות כל הקיץ בים על מנת להתחיל עם בחורות ואח"כ לקרוע להן ת'תחת?

כי נ' צריך לשלם שכר לימוד של 25 אלף ש"ח בשנה, שכ"ד, ארנונה וחשמל, אה יש גם ביוב, שלא לדבר על אוכל ונסיעות באוטובוס, ובגדים כמובן (שהם הכי חשובים, כי לפיהם נקבע הסטטוס שלך בתל אביב).

אחח, זו ה-עיר, אני אומר לכם. פה אפשר להיות מי שאנחנו באמת. להנות וליצור את האמנות שלנו. לחיות בלי חשבון. לטעום את טעם החיים והחופש. כך נזכור את השנים הכי יפות שלנו, מנקים קטשופ ושמן מדלפקי העיר הלבנה.

אני רוצה למסור מכאן ד"ש חם ומזיע לשר התמ"ת, רה"מ, שר החינוך ויו"ר מפלגת העבודה עאלק. אתם בטח נמצאים בדרככם לישיבת הממשלה בה תאשרו את חוק הנאמנות. טוב, מי לא ירצה להיות נאמן למדינה בה בחור צעיר בן 24 לא יכול לסגור את החודש.

מזל שהפלתי את העובר שלי, למה לא בא לי שהוא יצטרך להתמודד עם כל החרא הזה.

שבוע פחות חם,
מרכוס.

תביעה/פות

שלום שוב. רק אתמול הצקתי לכם, אז זה הולך להיות קצר.

על מנת להפוך למגה-סלב, הפצתי קישור לבלוג שלי, שאולי חלקכם קיבל, להמון כתובות מייל שהיו לי בתיבת הדואר הנכנס.

נכון שזה מעצבן שעושים את זה, אבל אם אני צריך לשמוע על כל ילד שחולה בסרטן וצריך תרומה - אתם יכולים לקבל קישור לבלוג שלי.

היום בבוקר קיבלתי מייל מאחד הנמענים בזו הלשון: "עוד מייל ממך ותחטוף תביעה."

אני מניח שהם אפילו לא נכנסו לקרוא את הבלוג, אלא רק קראו את שורת הנושא הלחה (פטפוטי פות - הבלוג שירטיב לכם את הקיץ) ומיד ענו לי את האיום הנ"ל.

זה ממש מצחיק אותי. השופט בן זונה, סעי כבר יא שרמוטה, כוס-עמ-עמ-עמק, סתמי ת'פה יא קונפה - כל אלה ביטויים מקובלים ושגורים ואפילו מתבקשים להאמר. אבל פות! השם ישמור! אתה השתגעת?! לדבר על מין? איבר מין נשי? בנושא של המייל? מה אתה - שלי יחימוביץ' על פרוזאק?

אלימות. גם המייל הזה שקיבלתי הוא אלימות.

על מה אני צריך לחטוף תביעה? תענו לי יפה ולא תוטרדו יותר (מלבד ביצים על החלון בסופי שבוע).

הצורך הזה לאיים ישר, לתקוף כהרתעה, הוא בעייתי לדעתי והוא די שולט במדינתינו כחלק מתרבות ברורה של ה"חזק".

וחבל.

הפות משחית את הנוער!



המשך שבוע (ר)טוב,

מרכוס.

חשבון/פשוט

שבת שלום לכולם.

בעקבות עליית מחירי הסיגריות (שמטרתם מימון הצמדת שכר השרים והח"כים למדד), רציתי לעדכן אתכם כי יותר זול לקנות עכשיו שלישיית סיגריות בחמישה שקלים מאשר בודדת בשני שקלים כל אחת.

ובתקווה שכל השמנים שנוסעים איתי באוטובוס קוראים את הבלוג הזה: משתלם ביותר לקנות דאודורנט. לא משנה איזה או מה מחירו, פשוט משתלם לקנות אחד כזה, שיהיה בתיק.

מי אנחנו בלי האנשים שבחיינו?

מי אני על הבר בלי הברמן? מי אני בדירתי בלי שותפיי? מה הבלוג הזה ללא קוראיו? מהי עבודתי (הבכלל לא מסריחה והמאוד מספקת מחשבתית) ללא התגלגלויות הצחוק עם החבר'ה במשרד? מהו טיול לדרום אמריקה ללא השותפים לנסיעה שנדבקים במחלות מגניבות כמו דלקת קרום המוח? מי אני בשירותים ציבוריים ללא הידיעה שכמה דקות אחרי תיכנס אישה מבוגרת ממוצא אתיופי לנקות אותם?

עם כל הכבוד לתאוריית העלה, שאני מאוד גאה בה, אין לי למה להיות עצוב, אם אין מישהו שידע מכך. אני יכול להיות הכי שמח בעולם (זה שקר), אבל זה שווה לתחת אם אין מי שישמח איתי.

אתמול יצאתי לשתות לבד. הלכתי לפאב היחיד שקיים בעיירת החור ממנה אני בא ושתיתי לבד. זה היה נחמד. טוב לא נחמד, אבל נסבל. אין להם גולדסטאר מהחבית להומואים. הייתי די גאה בעצמי. שתיה, מוסיקה, סיגריה, קלאב סנדוויץ', מבטים.

כולם נורא עסוקים. לומדים, עובדים, מתאהבים, מתברגנים, ואם אתה לא מוצא את עצמך בתוך הלופ הזה, אתה נשאר מחוצה לו. כמו עמרם מצנע, תקוע בירוחם.
מי אנחנו בלי האנשים שכבר לא בחיינו?

שיתוף/יתר

שלום.
שבוע שלא פורסם פוסט בבלוג, שבוע בו אני מתרגל לחיים נטולי טלפון נייד.
זה הולך להיות קשה, אבל אני מבטיח להשתדל ממש חזק לא להישבר.

כמה כבר אשכנזי מעצבן שכביכול יש לו הכל בחיים יכול לזיין לכם ת'שכל על כמה שמריר לו?
בעקרון - די הרבה.
אבל אני לא רוצה לעייף אתכם כל כך מהר ולכן הפעם הפתעתי גם את עצמי במידת הכנות והחשיפה.
תראו איך כל כך מהר חיי התהילה והפרסום (בזכות עשרות אלפי הכניסות לבלוג הזה) הפכו אותי לזונת טבלואידים שתעשה הכל לשם ובשם אהדת הקהל.

קטע שכתבתי עכשיו, תהיו עדינים, למה זה כואב כשלא.
שבוע נסבל שיהיה
וכל הזכויות שמורות למחבר החתיך שקסטרו ברוב טיפשותם טרם ליהקו.

*

לא תהיה שמלה
לא ילבשו לבן
לא יהיה אולם, לא יהיה גן
יהיה רק חתן

שיעמוד כל חייו בצל החופה
מוכן ומזומן אחרי שנים
אבל לא יהיה כיבוד
ולא יהיו מוזמנים

לא כולם נועדו להיות חתנים
יש אבות, יש בנים
יש הומואים זקנים

בדירה קטנה בפלורנטין
עם כלב וחתול
משכורת סבירה, פעם בשנתיים בחו"ל
וככה הם יגמרו, לבד בסתר
לא יהיה טקס, לא תהיה שבעה
יהיה רק קבר.

כוס/עמק

שלום חברים.

התוכנית המקורית היתה לכתוב על מקרה אלים שהתרחש לנגד עיניי היום בחוף הים בתל אביב. אך בגלל שמדובר בעיר ללא הפסקה, לא נרגעתי מהמקרה בצהריים וכבר פקד אותי, והפעם אישית, מקרה אלימות נוסף.

לפני שבועיים, עשיתי תאונה עם האופניים, ובעודי עף מהם, עף איתי הפלאפון שלי והתנפץ לרסיסים. כמובן שאם כבר אז היה הבלוג, סרטון התאונה היה מועלה לכאן.
בעודי רותח על חברת כתום במחשבה שהיא תכננה את התאונה על מנת שאצטרך לקנות מכשיר חדש, הבנתי שאפשר לקנות מכשיר מספקים שאינם הרשתות הסלולריות, לכן קניתי את הנוקיה הכי פשוט שהיה, ללא כל ביטוח או אחריות כמובן.


היום, אחרי המשחק בו גרמניה קרעה לארגנטינה את הצורה (ותודה לכוסיות שעובדות איתי במשרד על שגילו לי מהו כדורגל), יצאתי לשתות בירה עם שותפי היקר לדירה בשדרות וושינגטון המצחינות בפלורנטין. אחרי שקמנו משם קלטתי שהנייד החדש אינו בכיס שלי. ניסינו לחשוב מה היה יכול לקרות לו ואחרי חיפושים ממושכים והאשמות שווא כלפי כל מי שאולי עבר לידינו, הבנו שמדובר בחבורה של צעירים חביבים שישבו ספסל לידינו.
הם גם ענו לפלאפון שלי בשלב מסוים של הערב, אז גם הצלחנו להבחין במבטא מסוג כלשהו. ניידות השיטור לא עזרו, כמו גם השעתיים שבילינו בתחנה ביפו או הניידת שאספה אותנו משם בחזרה לזירה.
משטרת ישראל העירה אותנו לפני כמה חודשים כי שכן התלונן על רעש שממש לא בקע מדירתנו, אבל לעבור דירה דירה בבניין שממנו ראינו את החבורה יוצאת - זה לא.

אני כותב עכשיו מתוך תסכול. הלך עוד מכשיר, עוד כסף נזרק לים. עוד תחושת בחילה נוראית של עוגמת נפש שאין לך שליטה עליה והרבה לא יכולת לעשות כדי למנוע אותה.
לפני שבוע שכחתי על אותו הספסל ארנק ופרסמתי בפייסבוק כמה מאושר אני שיש אנשים מקסימים שהתקשרו אלי אחרי שמצאו אותו. מי שגנב לי היום את הנייד, התחיל מיד לבצע שיחות ולאחר שחסמתי את המכשיר, ענה לנו, הודה שהמכשיר אצלו וניתק.

ללכת להגיש מחר תלונה?.. אם יהיה בי הכוח. כמו שראינו את השוטרים מתפקדים היום, עדיף שימשיכו לטחון בורקסים.
זה כנראה סימן נוסף, שאני, לא צריך פלאפון. את מיטב כספי לא אשקיע שוב במכשיר חדש. אבל מה יהיה על הספסלים בשדרה? מה יהיה על סיבוב בשכונה שלי? לא לצאת יותר מהדירה?

מדובר באלימות לכל דבר, גם אם לא נגעו בי. לא ברור אם כויסתי או שהפלאפון נשאר על הספסל באשמתי. אבל איך זה שאני בחיים לא הייתי "שואל" אותו, בכל מקרה?
אנחנו חיים בחברה דוחה, מטונפת, רעה, קרה, מנוקרת, נבזית, שקרנית, מזלזלת, אלימה, פוגעת, מנצלת, בזויה, חסרת ערכים ומוסר.

ונמאס לי.

לאן עוברים?