לעבור מהשחור לורוד הזה

שלם שהוא כלום בשל חלקיו. גם אם רבים הם.

אנחנו הולכים ונזקקים יותר ויותר לתחושת שייכות. משפחה, חברים, קהילה (להט"בית), מפלגה (מרצ), תנועה, מקום (מיטה).

אני לא יודע אם השייכות כוללת קרבה, אינטימיות או את הצורך המזדיין הזה שהעבירו אלינו הקופים החרמנים, לרצות מישהו אחר מאיתנו למעננו. (לא סתם אחר מאיתנו, אחר שלא ירצה אותנו).
 

אינסוף אפשרויות עומדות בפנינו היום ומציעות להרגיש בכל רגע ובכל מקום, חלק ממשהו. אטרף, גריינדר, אוקיי קופידון, פייסבוק (בקרוב ימותג כאתר סטוקינגכרויות) והאפשפליקציות עוד רבות. כך אתה "מוקף" חבורה אינטימית של אנשים או חבורה ענקית של חיות אדם, ורק הם יודעים בדיוק איך אתה מרגיש כי הם כמוך נפלו לאותו השפל.

פה ושם אני זורק מידע מועט מאוד לגבי מישהו כזה או אחר שבגללו הוואטס-אפ שלי עובד שעות נוספות. אבל להיכנס עמוק לתוך שיחה בנושא קשה לי, אני מתקשקש בו זמנית עם כף יד אנשים. על מי לספר, מי יותר חשוב, מי יותר נראה לי (להכין טבלה מסודרת למניעת פאדיחות?).
פעם היה יותר קשה למלא אותה. חיכיתי, לעתים ניסיתי וכלום. היום, משהגעתי לגיל בו כבר יש להתחיל בחיפוש אחר חלקה, עושים בשבילי את העבודה. כמעט-קטינים צצים כמו כמעט-מפלגות ואני המחוזר. מחוזר מט לנפול.

מספר שאלות ערכיות מוצגות בפנינו ועלינו לשקול בכובד כוס דעתנו. האם קבוצת משתתפים בוואטס-אפ יכולה להחליף ארוחת ערב? האם הבחור שקורא לעצמו "מת לזין" הוא אופציה שכדאי לתת לה הזדמנות? האם הסתמסות עם 4 בחורים מקסימים בו זמנית נחשבת בגידה? האם רומן עם חייל בן 20 נחשב בעילה?

הכל נפרץ הכל מותר יש המון אין שום דבר

שבר/כלי

מזיין אותך וחושב על מישהו אחר

מוציא אותך לסרט, ידיד ולא יותר

פוגש בקפה שבפינה

אתה לא מהסוג של חתונה

מעניין אינטלקטואלית, מותק של בחור

בחיים שלי לא נתקלתי בכזה אוסף של כיעור.

*

בואו נדבר שניה על גברים.

זאת אומרת, על גברים שרוצים להיות גברים. או חושבים שהם יודעים מה זה להיות גברים. ומנסים ליישם זאת. באופן די פתטי. כי הרי מה הם יודעים על גבריות? או לחילופין, מהי גבריות (אם לא המצאת מונח חדש, שכן זכר לא הספיק, כדי לשלוט בחייהם, נפשם וכיסם של אחרים) ?

אתה הרי גבר. אתה מתחיל איתי.

אתה רוצה להיפגש. אתה רוצה לצאת לטיול לאור ירח.

אתה רוצה קוויקי בצהריים.

אתה כבר לא רוצה. אתה אומר לי את זה.

אתה מרגיש רע עם עצמך. אתה מנסה לנחם.

אתה רוצה שנישאר ידידים.

אתה חושב שאני עושה לך רגשי.

אתה רוצה להתקשר.

אתה מבקש ממני למחוק אותך מהפייסבוק שלי.

אתה מאחל לי בהצלחה.

חברים, הסכיתו נא.

אם אתם גברים מספיק לזיין, אתם גברים מספיק לחתוך.

ואם אתם גברים מספיק לחתוך, אתם גברים מספיק לשים זין על זה שחתכתם ממנו.

ואם אתם גברים מספיק לשים עליו זין, אתם גברים מספיק למחוק אותו מהפייסבוק.

וזה שחתכתם ממנו, שייקח את זה קשה ויתבוסס בשלולית דמעותיו, הוא הרי לא גבר אמיתי, אז עזבו אותו בשקט.

נוסע/חוזר 2

כבר לא הפלה בעיר הגדולה.

חצי שנה. התחלות, שינויים, הכרויות, התנתקויות ועוד מלא תחושות שאביב גפן בטוח מבטא יותר טוב ממני ב"הקוֹל".

כשאני מבקר בתל אביב, אני כבר לא מזהה אותה. כאילו כל ביקור קורה מיליוני שנות אור אחרי האחרון והדברים זזים ומשתנים כל כך מהר (מתי פינו את האוהלים המיוזעים מרוטשילד?!).

ובחיפה, הזמן עצר מלכת. לפני איזה 50 שנה.

מהמישור האינסופי, כשלכל מקום ניתן להגיע ברגל או באופניים בכל שעה, אתה מגיע לעיר שהיא כולה שכונות מפוזרות על גבעות מרוחקות שהקשר היחיד ביניהן הוא קו אוטובוס שעובר פעם ברבע שעה.

אני יכול לפתוח ברשימה ארוכה של כל מה שאין פה, אני מניח שתוכנה ברור. ורשימה של מה יש פה - ובכן, תחבורה ציבורית גרועה (טוב, זה באמת בעיה נקודתית), קור שמקפיא כל דבר (כולל את לב האבן שלי שהיה מלכתחילה כמעט קפוא), רחובות ריקים, אנשים פשוטים ואה, יש פה גם את הטכניון (שזה כמו אונ' ת"א רק עם ג'ינס ונעלי ספורט).

כשחזרתי היום לבלוג כדי לבדוק אפשרות של לחדש קיומו, גיליתי שלפוסט הלפני אחרון הגיב מישהו בשאלה: "נשמע כאילו היית מרוצה מת"א, אז למה לברוח?"

הייתי רוצה שעכשיו כבר תהיה לי תשובה, אבל אני לא בטוח שיש. האם לימודים/עבודה/דירה/קשר סיבות מספיק טובות לעזוב הכל ועבור למקום אחר? האם זו בריחה, שכן יכלת להישאר באותו המקום (המוכר, הנוח, המלא במתחנגלים) ולנסות למצוא את עצמך בו. מה, משעמם אז עוזבים? כולם לובשים זארה, אז קמים והולכים?

מעייף להתחיל מאפס. אנשים חדשים שכדי שיהיו חברים שלך אתה צריך שוב, לאט לאט, לגלות להם עוד על עצמך. דרכים חדשות שיש לשנן לאן הן מובילות, מרכולים (אני לא מאמין שהשתמשתי במילה הזאת) לא מוכרים להשוות מחירים ביניהם והמון אבל המון סטרייטים - שזה מעבר חד (ומכוער ואכזרי ומוחק חיי מין) מאין כמותו.

כמה רפש הטחתי בתל-אביב. היא אכן עדיין מלוכלכת. ולא אשקר, יש משהו נחמד בלהיות טיפה (ממש טיפל'ה) פחות מודע למה כולם לובשים ומהם המקומות החדשים שכדאי לקפוץ אליהם (פה יש להתעדכן במקומות שנסגרים).

אבל מגע, בטחון קהילתי (סז"ר* לא יבין), פאקינג דלי גלידה בשלוש בבוקר - מה כבר ביקשתי.

אין לדעת לאן מחשבותנו הפתלתלות יקחו אותנו ואיפה נהיה בעוד שבוע, חצי שנה. אולי נברח, אולי נעמוד במקום.

אתה משתנה, נפגע, מתאכזב, מחליט שלא בא לך יותר וחוזר לאותה הנקודה. נו ואחרי שנתיים, שוב בורח.

*סז"ר - סטרייט זר

נוסע/חוזר

גדלנו על סרטי התבגרות חוצי יבשת, בהם הילדה הופכת לנערה, הנערה לאישה והאישה מתה מאושרת אחרי שהספיקה לחזור לעיירת הולדתה ולהשלים מעגל.

בתור אחד שבינתיים הספיק לגור בשלוש ערים שונות במהלך חייו הזכורים לו, תל אביב היא האהובה והשנואה עלי ביותר. היא מלוכלכת, רועשת, דביקה, צפופה ומתנשאת. אבל מצד שני, היא משוחררת, לרוב מקבלת, תזזיתית ו... מתנשאת.
כשיצא לי להגיד שאני גר בה, הרגשתי תמיד מן גאווה - הצלחתי, עברתי לעיר הגדולה ואני יותר טוב מכם כעת, טיפשים פרובינציאליים שעדיין אוכלים בורקס באותו הקיוסק אליו התפלחנו מבית-הספר. הרגשתי שאם יעבור מולי בגן מאיר איזה שמוק מהתיכון, אני הכי לא אשתין בכיוון שלו (אלא אם הוא ממש יתחנן ויגמע הכל עד הטיפה האחרונה).

אחרי שנתיים בתל אביב, הספיק לי. טרם מצאתי דירה בחיפה - היעד הבא שאני מתכנן לכבוש - אבל אני כבר מתגעגע לפלורנטין. ברור לי שדלי גלידה אני לא אמצא בשום סופר בשלוש בלילה על פסגת הכרמל. אולי של גלידות פלדמן וגם זה בטח יהיה פרווה.

לקראת המעבר, התחלתי לעשות חיפוש יסודי (סטוקרי) על העיר, השכונות, הפאבים, הקניונים, האוטובוסים, הדירות, השותפים, המותגים. באחד משיטוטיי בפייסבוק (שתכלס יש לי כבר דוקטורט ביסודותיו ובכל זאת החלטתי ללכת ללמוד משהו אחר), גיליתי שמישהי שגדלה איתי (כבר אז היא תמכה בביבי ועד היום היא עוד לא הפנימה כלום) לומדת וגרה בחיפה. לא סתם לומדת לבנות ציפורניים, היא הולכת ללמוד בפקולטה שלי (אין לי מושג מה זה פקולטה, אני כמעט בטוח שזה סוג של קינוח הונגרי).

זה לחזור לארון. להתמתן ולהתאים את עצמך שוב לעולם שהוא פחות קשוח כשזה מגיע למה אתה אוכל (זה פחמימות!!), אבל הרבה יותר קשוח אם מה שאתה לובש מעיד על שונות שלא יורדת בקלות בגרון. לקמול שוב.

אנחנו לא גרים באמריקה. הכי רחוק שאפשר לברוח פה זה לכרמיאל וגם לשם תהיה בקרוב רכבת.
העבר רודף אותנו. אתה גדל, מתפתח, משתנה, מתרגל לעצמך ולכמה שאתה באמת בסדר, ואז כרעם ביום בהיר חוזר להיות ילד קטן ומפוחד שוב, שיתגעגע לתל אביב הרבה יותר ממה שהוא חשב, כי אין לו יותר רשת בטחון הומואית. הוא שוב יהיה אחד נגד אחת, שהרוע עדיין מנצנץ מעיניה בתמונת הפרופיל. מה שווה כל המאמץ, כל הניסיון לאהוב את עצמך וללכת ברחוב עם ראש מורם, אם במרחק של שעה נסיעה אתה חוזר להיות בן 13? אין לפתוח דף חדש, אין להמשיך הלאה.

לאן אברח אחרי חיפה? ויותר חשוב מזה, לאן אברח כשאתקל בה בקפטריה?