יום שלישי, 21 בדצמבר 2010

דירה להשקיר

יש דברים שעם כמה שננסה להפוך אותם למורכבים, הם די פשוטים. עברת את המבחן? שוקולד או וניל? התתחתני איתי? גדול-חזק-רותח-בלי-קצף ‏(0.29 שניות).

רוחות כהות נושבות במדינתינו הקטנה לאחרונה. אני אמנם לא זוכר מתי הרוחות שנשבו כאן היו בצבע לילך, אבל משהו לא טוב קורה, משהו אפל יותר מצליח לחדור.
אני לא זוכר ממה זה התחיל. פינוי בתים לא חוקיים בנגב, מניעת השכרת דירות. או אפילו מדברים מוקדמים יותר כמו אפליה ברורה של הממסד הציבורי למול ישובים עם גירעון, רחובות בלי מדרכות, אבטלה ועוני לרוב.

אז בואו ניכנס בעובי הקורה (או הזין, אפשר גם להיכנס בעובי הזין).

במדינת ישראל אין חוקה. ישנם אמנם חוקי יסוד, אך גם הם ניתנים לשינוי, ולכן אין בעצם בסיס משפטי לזכויות הבסיסיות ביותר של אזרח במדינת ישראל מלבד השימוש של בית המשפט במסמכים ובתקדימים שלו עצמו (חלקם עוד מימי המנדט). לכן, מאז קום המדינה, בית המשפט העליון השתמש במגילת העצמאות כבעלת ערך משפטי, אך קבע שאינה מאפשרת רק מעצם קיומה ביטול חוקים.

בואו נתייחס אם כן לחלק המשמח יותר ונביא ציטטה ממגילת העצמאות (התנצלות מראש על כך שכבר שמעתם את זה כל כך הרבה פעמים, נסו הפעם לדמיין את דוד בן גוריון עם שיער כתום מקריא את זה):
"מדינת ישראל [...] תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום [...]; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; [...]
אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה[...] "

אני לא מתכוון להסביר, כי זה פשוט להבנה, ממש כמו העובדה שארז טל מעצבן.

גם כאן, הכל מסתכם בשאלה אחת ותשובתה הכנה. האם תהיה מדינת ישראל מושתתת על עקרונות החירות והשיוויון (המהווים בסיס משפטי של כל דמוקרטיה) על מנת להגן על אזרחי המדינה ושמירת צביונה הדמוקרטי; או שחוקיה, ערכיה ועתידה של המדינה יהיה תלוי בפרשנות שרב כזה או אחר ייתן להם.
פרשנויות לתורה רבות הן. לחוק - פרשנות אחת בלבד ואחת בלבד לכלל האזרחים.
שוב, שאלה פשוטה של זה או זה. האם יש מקום לתת חופש פירוש הלכתי, כל זרם באוכלוסיה יעשה כעולה על רוחו; או שבית המחוקקים הישראלי והממשלה - כולם נשבעו אמונים לערכים הנובעים ממגילת העצמאות - יוודאו שכל משרתי הציבור, נבחריו וכלל אזרחי המדינה יקיימו בחייהם (ועל מנת שזה יקרה, יחונכו לעשות זאת) את עקרונות הדמוקרטיה הבסיסיים ביותר.

לי ברור לאן העניינים הולכים. וישנם עוד יהודים המבינים כי דווקא כאן עלינו להיות "אור לגויים" ולהראות כי כבוד האדם לחוד ודתו לחוד. אנחנו בטוח נהיה הראשונים במזרח התיכון לעשות הפרדה שכזו.
אבל עזבו את השיט המתנשא הזה. מי שלא מבין לאן הרוח נושבת, כנראה מפגין נגד הזכות של בתו לצאת עם ערבי. או שהוא מפגין נגד הזכות של הערבי לצאת עם יהודיה. או שהוא מפגין נגד קיום זכויות פרט בכלל. כשגם למפגין הזה לא יתנו להשכיר דירה בצפת כי הוא אינו יהודי מספיק, או לחילופין, בתו לא תוכל להינשא ברבנות כי אינה צנועה מספיק, או שנכדיו לא יוכלו לגור בגליל כי לא יתקבלו לישובים עם רוב ערבי - (והדוגמאות בשפע, יש לי גם על הומואים... אבל בפעם אחרת) רק אז יבין את הטעות שעשה בכך שהרשה לעצמו להיגרר אחרי שונאי-זר חשוכים. מעניין באמת כמה זמן עוד נשאר לי להסתובב עם סגול בשיער.

והכל מתחיל ונגמר באגו וכסף. כי לא חייבת להיות תמיכה פרלמנטרית וממשלתית בפושעים הללו. אבל כמו שאין הפרדה בין דת ומדינה בישראל, ישנה סתירה מוחלטת בין הערכים שמצהיר עליהם בעל תפקיד מסויים ובין מה שהוא מוכן לעשות על מנת להישאר באותו התפקיד. גם פה, כמו לכולנו, יש לראש הממשלה את האופציה של לבחור, זה או זה.

נסיים שוב בשיר של קוואמי, מהאלבום החדש שלו, שבו הוא מנסח ממש טוב את מה שקורה ברחוב ובכנסת.

יום ראשון, 19 בדצמבר 2010

פות גנוב

חזרתי לפני שבוע מטיול באירופה. שלושה שבועות, ארבע ערים, חורף אחד.
כשאתה חוזר מחו"ל, אנשים ממש מצפים שתהיה בטירוף חושים ושהתשובה לשאלה איך היה תהיה מסע התנשפויות שיכלול אנחות לרוב ואת המילים מדהים, מהמם, מעיף ומטורף מספר פעמים.

זה לא האתר המצוין והנוח לתפעול של "למטייל" ולכן לא אספר פה מהם הטיפים שלי לוונציה (מלבד להביא סירת גומי משלכם, כי האוטובוס ממש יקר).
אני לא הולך להרעיף שבחים על אירופה הקלאסית ובנייניה (רק על הרכבות התחתיות של בירותיה). אני גיליתי את מה שכולם כבר כנראה ידעו אבל לא סיפרו לי לפני שהזמנתי כרטיס. חו"ל לא משנה דבר. זו חוויה, זה כיף, זה שינוי אווירה ומזג אוויר. אבל זה לא משנה מצב רוח, נותן מנוחה למחשבות או מאפשר לישון יותר טוב.

אני מניח שהרבה נוסעים כדי לנוח, לשכוח למעט זמן מהחרא, ואז לחזור ולקלוט שהם בעצם ממש התגעגעו לחרא הישראלי כי הוא מיוחד ושונה.
אני לתומי חשבתי שלנסוע אומר לשכוח ושלשכוח אומר למחוק ושלחזור אומר לעבור הלאה. פחח.
אם כבר, אולי רציתי לפחות כמה שבועות רגועים (אין לי מושג מה ההגדרה שלי לרגוע). והם אכן היו נעימים וחורפיים, מלאים בשלג, דונאטס וקפה. אבל אנשים מניאקים יש בכל מקום, וחבל לי שהטעם האחרון שנשאר לי בפה מהטיול הוא טעם מגעיל.

בברצלונה טיילתי לבד (הישג שדורש פוסט נפרד). כולם הזהירו אותי מהכייסים והזונות ונזהרתי כמובן (רק מהכייסים). ישנתי באכסניה ששכנה ברחוב לא מושך במיוחד ובכל זאת את ההליכה בלילה שרדתי.
אבל הספרדים האלה לא טיפשים. הם יודעים איפה ומתי מונחת בפניהם הזדמנות. אז כשאני ביקשתי מבחור (שאולי מלכתחילה הייתי צריך לחשוש מכוונותיו כי בסך הכל הוא בן אדם) הכוונה לרחוב מסויים, הוא שש להסב את מבטי לכיוון הרחוב המדובר, כולל נגיעה קלה בכתף על מנת להסתיר כנראה את המתרחש מאחור. אז אני תמים. ברור שאני תמים. אני בלונדיני, אותנו תמיד אונסים קודם במועדונים.

התוצאה של קלות הדעת הנוראית שלי (שיש לייחס אותה לשופינג המאסיבי שעשיתי קודם לכן וממנו התעייפתי מעט) היא שגנבו לי את כל תיק הגב שלי. כן כן, את כל התיק הסגול שלי על כל תכולתו. מיותר לציין שבכיתי כל הדרך לשדה התעופה (התחנה הבאה והברורה לי מאליה אחרי מקרה כזה). בגדו בי. חרבנו עלי גם בחו"ל. ואני חשבתי שרק בארץ יש אנשים חסרי לב.

באמת שהיו הרבה דברים בתיק שאני הולך להתגעגע אליהם. אבל הדבר שהכי חַסַר לי בשבוע שעבר מאז שחזרתי הוא נגן המוסיקה שלי שהיה בתיק. זה כל כך קשה לעבור נסיעות, טיסות, המתנות, השתנות, תנומות בלי המוסיקה שלי.
כדי לשפר לעצמי את מצב הרוח, קניתי מיד דיסק עם חזרתי לארץ, את החדש של קוואמי והחלבות. בהחלט אלבום טוב שבעוד מספר שנים לא יתאפשר להפיצו בשל הטקסטים המופיעים בו (ובשל העובדה שהדמוקרטיה בישראל בשלבי התפוררות).

יום רביעי, 17 בנובמבר 2010

התרסקות

קראשים. על מה ולמה? היש משהו יותר ברור מהעובדה שאף CRUSH לא יוביל למשהו שהוא מעבר לפנטזיה שאפשר לכתוב עליה שיר נעורים עצוב שהמשפט "חלמתי אותנו אחד ועכשיו אני לבד" חייב להופיע בו?

קראשים נועדו להחזיק אותנו בחיים. לאלה שעוברים בין מערכות יחסים, בין עבודות, לובשים את אותם התחתונים במשך שבוע כי אין להם כסף למכונה. קראשים נועדו להיות המשאלה שאיתה נכבה את הנרות על עוגת היום הולדת. זה היה נחמד בגיל 12 וזה יהיה קצת יותר עצוב בגיל 30.

יש סוגים שונים של קראשים. יש את הקראש הרגעי למישהו באוטובוס, שבזמן שהוא מקנח את האף שלו ואחר כך דוחף את הטישו הירוק בין הכסאות, נראה לכם כמו הבעל המושלם. הוא עוזר לנו להחזיק את הנסיעה המייגעת.
יש קראשים שבועיים/חודשיים. אלה הכי קשים. אתה יושב בבר, עובר מולך הבעלים שלו, ומאותו הרגע למשך חודש שלם, עד הבר הבא שתשב בו עם עצמך על חצי גולדסטאר, כל מה שתחשוב עליו זה למה הוא לא הזמין אותי למשרד שלו ולימד אותי הכל על חשבוניות ומס הכנסה.
זה בדרך כלל הופך אותי לסטוקר. אני מוצא את הבן אדם בפייסבוק, לומד עליו ועל משפחתו שעלתה במאה שלפני הקודמת מתימן ועוקב אחרי התפתחויות שונות בחייו לפי הסטטוסים שלו.
הסוגה האחרונה והכואבת לא פחות, אם כי בצורה שונה-נוסטלגית, היא הקראשים פור לייף. אתה היית בן 21, הוא היה בן 19, ילדים שלא יודעים כלום על עצמם או על הסניף הקרוב של זארה. אתה יכול לשכוח ממנו לשנתיים, ואז לראות אותו בקניון והכל חוזר אליך כאילו כלום לא קרה מאז. לא משנה אם הוא יתחתן, ישתנה או חס וחלילה ישמין, אתה תמיד תהיה מוכן לתת לו הזדמנות.

באוטובוס, על הבר, ממרומי מגדל שלום שניה לפני שאתה קופץ, החלומות הם אותם החלומות. אנחנו לא מכירים את הבן אדם בכלל, לא יודעים מה שם משפחתו וגם לא לגמרי בטוחים איך מאייתים את השם הפרטי שלו, אבל אנחנו יודעים ממש טוב לנדוד בדימיוננו לתמונה שבה אנחנו שותים אייס טי על כסאות נדנדה מחוץ לווילה שלנו בכפר שמריהו ומסביבנו הנכדים הניגרים שאימצנו כי את ההורים שלהם גירשו.

הבן אדם הזה, הבחור או הבחורה שלא יודעים דבר על תפקידם המשמעותי בחיינו בכך שהם עוזרים לנו לשרוד ימים אפורים, בטח רואים מישהו אחר לצידם על כסא הנדנדה. ולנו נותר להמשיך לשתות, לתור ולחלום.

יום שישי, 8 באוקטובר 2010

בארון

מתמיד רציתי למות. בתור נער הייתי בטוח שזה יקרה בצבא (אבל לא כזה מסוכן לשרת בעזריאלי). אחר כך הנחתי שזה יקרה בתאונת דרכים (מה שעוד עלול לקרות במעבר החציה על סלמה מול שדרות וושינגטון). אני חושב שזה בא ממקום של להיות מוכן, של לדעת איך יראה הסוף.

כמו שבוודאי שמתם לב, טרם מתי. אבל בתור פדנט, עקשן, לחוץ כמו טמפון באמצע הנידה, עם OCD קשה לסדר ותכנון מוקדם - אני מעדיף לדעת לפני. בא לי שתהיה לי הפריבילגיה לדעת מראש ולהתכונן. לא אמנה כאן את רשימת המחלות שיאפשרו זאת, כדי לא לעורר את חמתה של הח"כית הנכבדת מירי רגב שעוד עלולה להוציא את הבלוג שלי מחוץ לחוק.

אני מפחד מהמוות. אני מפחד שזה יקרה ללא התייעצות מוקדמת איתי. זה לא קרה עד היום, אבל אולי דווקא עכשיו, בתקופה שבה לא בא לי למות כי אני מרגיש שצריכים אותי, שאני לא יכול להתייאש כי אני צריך לשחק אותה החזק עכשיו - אולי מחר יפגע בי ג'יפ ויהפוך אותי לעוד שריטה קטנה על הפגוש האימתני שלו.

מפחידה גם הבדידות. כמה קל להגיד היום שלבד לי. מה אני בכלל יודע על לבד? הלבד הכי שחור שיש הוא בסוף.


 


יום ראשון, 3 באוקטובר 2010

שם/למטה

שלום

כמעט חודש עבר מהפוסט האחרון. את הפוסט הזה לקח לי היום המון זמן להוציא, כי אני מפחד שאולי איבדתי את זה. ממש ניסיתי, אבל לא הצלחתי למצוא מה לכתוב, ממש הפעלתי על עצמי כח היום כדי שזה יקרה (כח=אלכוהול). לא שאין לי יותר מה להגיד, אבל כל הרעיון איבד מחשיבותו. בכלל, לאחרונה אני רואה דברים קצת אחרת. קשה לי אפילו לשים את האצבע על מה בדיוק חדש באיך שאני רואה דברים, אבל אני מרגיש שמצד אחד אני רואה דברים בצורה יותר בריאה, ומצד שני הכיוון הכללי הוא עדיין אותו הכיוון, למטה (איפה שהזין).

מכיוון שהגדרתי לעצמי מראש שאשתדל לא להפוך את הבלוג הזה ליומני היקר, לא אשפוך על כמה החגים עברו עלי בהנאה צרופה. בעיקר כי הם לא. משנגמרים החגים, אתה צריך להתחיל להתמודד עם עצם העובדה שאתה כבר עמוק בתוך השנה החדשה ושעליך להספיק למצות אותה. עבודה חדשה? חו"ל? תואר? דירה חדשה? מספרי ציפורניים חדשים?
איך מגיעים לקבל החלטה אמיצה של לקום ולטוס לבד?! (או לחילופין, להחליף קרם פנים?). מי אמר שלימודים הם הפתרון? (כולם בערך). מי אמר שיש בכלל פתרון לכל המחסור בתשובות? אי אפשר יותר לשתות ולעשן ולמות מסרטן ריאות כמו בן אדם נורמלי?

כשחזרתי אתמול מאוחר בלילה מסיבוב ההתאווררות שלי, גיליתי שלנוער של היום יש קטע חדש. הרי לא עוצרים להם לטרמפים חזרה ממקומות הבילוי (וקווי הלילה מופעלים רק באמצע השבוע כשהם הכי נחוצים), אז הם עלו על שיטת שיווק חדשה ומרעננת. ברגע שמגיעה מכונית, כמה חבר'ה קופצים מולה על הכביש, במטרה שהיא תעצור ותיקח אותם. זה נהדר, בעיקר לברקסים. אני באמת צריך כתמי דם על השמשה שלי כדי שסוף סוף יהיה לי תירוץ לקחת את האוטו לניקוי.
עם כל הכבוד לחבר'ה החכמים האלה, אני צריך לנסוע את הדרך שלי לבד, במיוחד כשהשעה כבר מאוחרת, ואני ממש לא צריך את השיט שלהם במושב האחורי שלי. זה בטח שלא עוזר לי לנהוג.



ניפגש למטה,
מרכוס.

יום רביעי, 8 בספטמבר 2010

פות/בדבש

דבש זה אחלה. טעים ובעל מרקם מעולה. רק חבל שהוא דביק. דברים דביקים לא באים לי בטוב. ועוד באלול - הכל כל כך דביק בלאו הכי. להתקלח באמבטיית שוקולד הייתי מוכן (עכשיו!). אבל באמבטיית דבש, אלוהים ישמור, הדבק, על השערות ביצים.

היד של מרדכי

לפני שבועיים היה לי יום הולדת. השנה הוא יצא ממש קרוב לראש השנה, מה שהגביר את הצורך בליצור רשימות על גבי רשימות של משימות והחלטות לשנה החדשה.
כל שנה אני עושה רשימות. זו הרי שנה קלנדרית חדשה, שנה חדשה בחיי, ובלימודים תמיד היתה התרגשות לקראת השנה החדשה בבית הספר, בו אלמד הרבה על ישראליות וטיבם של אנשים (אבל לא הרבה כמו שלמדתי בצבא).

כל שנה לכולם עוברת אותה המחשבה בראש: איך הזמן רץ. הקטע הוא, שהזמן לא רץ, אלא מתקדם בקצב הנכון, אנחנו אלה שצולעים מאחור.
דווקא בשבועיים האחרונים לא מצאתי שיש לי מה להגיד. הבלוג נשאר מיותם. האמת היא, שכך קרה גם ליום הולדת. חשיבותו השנה היתה הכי פחותה מאז שאני זוכר את עצמי. ישנתי כל היום, מחקתי את הפייסבוק ולטלפונים לא עניתי. זה היה נהדר. יום חופש.
היום הולדת הרי לא משמעותי. מה שמח ביום הולדת אם החיים אינם שמחים? חגיגה נדרשת כשיש סיבה. זה יום שמרגש יותר את מי שמסביבך מאשר אותך.

ראש השנה. אוקיי, מרגש, אין ספק. התחלות תמיד מרגשות. ותכלס - גפילטע פיש.
אבל הוא די מיותר כי השנה רק מתחילה. ואם היא תהיה מחורבנת? ואם היא לא תספק אף אחד מהסעיפים ברשימה (שבדרך כלל חוזרים על עצמם כל שנה)?

השנה ביבי יעשה שלום. השנה אתאהב לראשונה. השנה אני כבר מספיק גדול כדי לראות עולם, לא משנה המקום. השנה שעות הפעילות של קו 42 יוארכו עד חצות. השנה אצליח להרדם מהר בלי יותר מדי מחשבות מטרידות לפני השינה. השנה אזריק בוטוקס כדי להעלים את הקמטים במצח.

לך תדע.


תחל שנה ופטפוטיה.
שנה (ר)טובה,
מרכוס.

יום שלישי, 24 באוגוסט 2010

מדינת/עוצר

הלו.

הערה קצרה על פרט שהוא מאוד שולי כשיש בעולם המון פקיסטנים שטובעים בשטפונות ובדואים אזרחי מדינת ישראל שנזרקים מהבתים שלהם באמצע אוגוסט הלוהט.

ביום שישי האחרון, קפצתי עם אחותי-היקרה-לי-מכל לקיוסק חביב בעיירת ילדותינו הירוקה (מהדולרים של כרישי הנדל"ן). כל שרצינו היה גלידה, סיגריה ובירה. אבל לא, לא, לא. אין מכירת אלכוהול אחרי השעה תשע בערב. לאחר הלם קצר הטבענו יגוננו בדלי של בן וג'רי (על הסיגריה לא עשו בעיות, אגב).

היום, אחרי עוד יום מגעיל במפעל הטקסטיל הענק הזה שקוראים לו תל אביב, רצינו שותפי היקר ואנוכי להתקרר, ובכבד שלנו מעט להתאכזר. אלפרד היקר מהסופר, שמכיר אותנו כאילו היינו בניו, ציין בפנינו כי מעתה מכירת אלכוהול תאסר אחרי השעה אחת עשרה בערב (בכל עיר ראש העיר קובע מהי שעת השין). המומים שהפרברים הגיעו גם אל פלורנטין, הטבענו יגוננו בדלי האגן דאז.

שני דברים יש לי להגיד על החוק החדש שכנראה ואכיפתו החלה לאחרונה.
הראשון הוא, שהפגיעה תמיד נגרמת לחלש. הבורגנים והבריאים יכולים לשתות בכל שעות היום (Mad Men). זין, הם יכולים לשלוח עובד לא חוקי שאחר כך יתמכו בגירושו לעשות להם את הקניות בסופר.
הם גם יכולים לצאת למועדונים יקרים רצח בנמל ולהוציא מאות שקלים על אלכוהול (ואחר כך גם לנהוג על הג'יפ בחזרה לוילה) מבלי שאיש יעצור בעדם.
האדם הפשוט, כמוני וכמוכם, חוזר רק באחת עשרה, אם לא אחרי, מהעבודה, אחרי שני אוטובוסים, משכורת סבירה במקרה הטוב, וארוחת צהריים שכללה דוריטוס וקולה במקרה הרע, עם רצון אחד קטן - לשתות בקבוק בירה קר וצונן במרפסת.
אם הוא לא השכים קום וידע בתשע בבוקר שזה מה שהוא הולך לעשות כשיחזור מהעבודה - באסה - נו בירה פור יו.

הדבר השני שברצוני לציין, הוא שזו אחלה דרך לפתרון בעיות. הרי זה מה שימנע מהנוער להשיג אלכוהול ולשתות לשכרה במקום לעשות כל דבר אחר. זה גם בטח יקטין משמעותית את מספר עבירות התנועה. גם ממש לא מדובר בחוק דרקוני שבעצם קובע לכל אזרחי המדינה את הלו"ז שלהם מבלי לשאול לדעתם.
מעתה אמרו כן למחוקק!
בנות במחזור יחויבו ללכת מעתה עם תלאי בצבע בורדו על חולצתן.
קניית עלי גפן שיובאו מטורקיה תאסר.
כל אזרח חייב להצטייד במכשיר פלאפון ולעמוד במינימום דקות שיחה ביום.
אין לשמוע מוסיקה באוזניות באוטובוס.
צעדות יעשו אך ורק בין שתיים לארבע על מנת למנוע אונס.
נהגי מוניות יגרבצו בכל שעות היום על מנת לעודד נהיגה זהירה.
כל אזרחי המדינה (באם נשבעו אמונים כמובן) יגידו כל בוקר לעצמם כמה שהם אוהבים את החיים.

בזה הכל מתחיל ונגמר, בחוק שחור על גבי כוס לבן.
עזבו מעשים.
עזבו חינוך, הסברה, פעילויות מכוונות, עידוד יצירה.
הכי קל לשלוח שוטר עם משכורת מינימום לתת קנס. ושהוא יחטוף ת'מכות.


רציתי לשים את "תנו לגדול בשקט" של ערוץ הילדים.
אבל אז נזכרתי שכל המנחים של הערוץ עושים קוק,
ואני כמובן נגד.
 


I get involved, but I'm not advocating.
מרכוס.

יום שני, 16 באוגוסט 2010

גלידה/ערק

שלום

כבר יותר מדי זמן שלא הסתפרתי, וכל כך חם עם כל השיער הזה שבא למות.
מכירים את זה שאתם דוחים את התספורת עד לשלב הנוראי שבו אתם כבר נראים כמו לסבית ניצולת שואה? אז אני שם.



אי אפשר שיהיה לנו טוב סתם. אתה לא נהנה מהים בלי הבירה. גם לא במסיבה בלי לפחות שלושה צ'ייסרים של ערק. מוצ"ש לא יהיה מוצ"ש בלי סיגריית מוצ"ש. יום הולדת בלי סמים? השתגעתם?! מה זה פה, נהריה?
אנחנו כל הזמן חייבים תירוץ או תמריץ להרגיש טוב. אי אפשר בסוף יום עבודה מסריח פשוט לשבת ולנשום. חייבים לצאת להתפרק. 
וזה לא לצאת למסיבה חביבה (וחינמית - כי אין כאלה!!), אלא לשבת בפאב שחצי בירה עולה בו פי ארבע מהמחיר ב"סופר הברכה", לקחת לשם גם מונית, לגמור קופסת סיגריות, לגלגל ג'וינט, בדרך חזרה לדפוק מגש פיצה עם קולה, ואז לקנח בגלידה וקפה קר. אין יותר בילויים חינם. ואין יותר בילויים בלי לקחת משכנתא.
הרבה מים היו נחסכים בכנרת אם התל אביבים לא היו מתקלחים כל כך הרבה כדי להוריד מעצמם את סרחון הכלום הזה.

הייתי בסופ"ש בקיבוץ בצפון. היה מקסים, ירוק, שקט, מלא חתיכים בסנדלי שורש (וחתיכות ברפת). אבל בכל מקום חייבים לדפוק את הראש. לערבב, להקפיץ, למזוג, לשקשק, להסניף, לגלגל, לנרגל. אי אפשר סתם להנות בקיבוץ. אי אפשר להנות בלי שיהיו סיפורי שכרות מצחיקים (למרות שבדרך כלל הם נגמרים בבכי) להתגאות בהם אחר כך.

בל נשכח שהיום הכי באופנה לבלוע כדורים (אופטלגין לא נחשב). אנחנו לא יכולים להיות מאושרים. יודעים מה, עזבו מאושרים, סתם לרצות לקום בבוקר ולעשות עם עצמנו משהו מלבד לאונן. אין, בלי איזה ציפרלקס או פרוזק, לא משכירים לך דירה בת"א. ובכלל, ידוע שהשילוב של כדורים כאלה ואלכוהול ממש מומלץ, ואיכשהו גם אז העולם נראה ממש מסריח. אני יודע שמדובר בבעיות של עשירים (ובכדורים של עשירים), אבל לא משנה הסם, משנה התופעה.

אני לא רוצה לצאת מתחסד. שיהיה ברור, אני מסיים כל יום בחצי גולדסטאר מהסופר. בימים ממש קשים, זה בא עם מרלבורו לייט. בימים עוד יותר קשים (אחרי שביבי נבחר, למשל) אז היה שם גם ערק. ולמה בעצם? איך עוזר לי כל השיט הזה? אני מסריח אחר כך, רעב יותר (בפלורנטין יש 8 פיצריות ובזה נגמר המבחר) ומרגיש מחורבן הרבה יותר (במיוחד אחרי שהוא הודיע שליברמן יהיה בממשלה).

מתי נגמר החרא? או שכדאי שאפסיק לנסות לנחש כזה דבר כי הוא לעולם לא נגמר. האם אנחנו מטביעים יגוננו בטיפה המרה כי כבר אין לנו מה להפסיד או שאנחנו חושבים שמהטביעה תצמח לה הישועה?




* "האגן דאז"
 לחן, ביצוע והפקה: יהונתן ששון, מילים: עבדכם הנאמן


שבוע משכר,
מרכוס.

יום שישי, 6 באוגוסט 2010

שוֹנוּת/למוּת

שלום.
מזמן לא כתבתי, כי אני עסוק בצילומי קטלוג מטורף למוצר חדש של תחתוני פסטה אכילים, אז עמכם הסליחה. בקרוב אגב, תוכלו למצוא אותו בכל רשתות הספרים המובחרות, ומכיוון שלא נשארו כאלה, אז בסופר.



הכי קשה לטרנסג'נדרים. זו דעתי שלא מתוך החוויה הזאת. הם קוראים תיגר על ההגדרה הבסיסית ביותר של הטבע, זכר או נקבה. פעם, היה את אדם ואת חווה וזהו. או שאתה נולד אדם או שאת נולדת חווה. טרנסג'נדרים הולכים למנתח (האלוהים של שנות האלפיים) והופכים מאדם לחווה או מחווה לאדם.

אז אתקן את שכתבתי - לא לטרנסג'נדרים הכי קשה, לחברה הכי קשה עם הטרנסג'נדרים, בשל קריאת התיגר הזו.
אחרי הטרנסג'נדרים, אני חושב שלהומואים, לסביות ודו-מיניים הכי קשה (לפולנים יש קטע של לעשות טבלאות סבל ולהיות בראשן).
הומואים, לסביות ודו-מיניים (הל"ד מעתה) קוראים תיגר על הדבר השני הברור מאליו - שאדם מזיין את חווה. אין כמעט דבר יותר בסיסי מזה. תינוק נולד, הפין הקטן שלו מבצבץ, ולכולם ברור מה אמור להיות מסלול חייו. כך גם תינוקת - ציצי, מחזור, חתונה, ילדים, הרמת הציצי.
והנה באים להם ההל"דים האלה וטוענים שאפשר אחרת. ולא בקטע של אפשר קצת אחרת (כלומר לנשנש מהצד) כמו ביוון העתיקה. אלא ממש אחרת - משפחה אחרת, מסלול דומה אבל שונה.

לנו הישראלים מאוד קשה עם השונה. בגלל זה הוחלט לאחרונה לגרש את 400 ילדי העובדים הזרים. אנחנו גם מפחדים מהעובדים הזרים עצמם פה בדרום ת"א, מלשמוע ערבית או רוסית או אמהרית באוטובוס, מאנשים ממש שמנים או מוגבלים פיזית, מדתיים או מצתנעים, ממי שמגמגם או קונה בגדים בפוקס.

הבעיה היא אצל כל אחד מאתנו. אותי מלחיצים גברים סטרייטים. אני לפעמים מעט מלחיץ דוסים באוטובוס (טוב לא אני, אלא המכנסון שאני לובש עלי). טרנסג'נדר במסיבת גייז עלול למשוך, שלא באשמתו/ה, המון מבטי פליאה, אפילו שמדובר במסיבה של הקהילה שלו.
ולמה בעצם? כולנו בני אדם (חוץ משמעון פרס שהוא איזשהי מכונה בעלת כוחות מיוחדים). כולנו רוצים בסופו של יום להיות הכי ייחודים שיש ובו זמנית לא למשוך אש ולחיות את חיינו בשקט. אז מאיפה נובעת שנאת הזרים? ואיך לעזאזל מונעים משנאה זו להגיע למשכן הכנסת ולספר החוקים?







סופ"ש פלורליסטי,
מרכוס.

יום ראשון, 25 ביולי 2010

היפופוטם/בסיבוב

שלום כולם.

לפני שנתחיל, אספר לכם שאתמול עברתי הפלה טבעית אצל רופא. הבטן כאבה לי במשך שבועות מבלי שידעתי למה, ואתמול סוף סוף התבררה לה הסיבה. אני רוצה להודות לגניקולוג שלי, אחמד טיבי, על הטיפול המסור, אני מרגיש עכשיו הקלה עצומה.


ולנושא העיקרי לשמו התכנסתי עם עצמי בשלוש בלילה.
חזרתי עכשיו מביקור במקום עבודתו של חברי הטוב נ' (על שם נתניה - העיר בה נולדו הערסים הראשונים). נ' פוטר השבוע מהמסעדה בה מלצר אחרי שהיה מילואים במשך עשרה ימים.

אז נ' חזר לעבודתו הקודמת ברשת הרולים היפופוטם, שם ביקרתי אותו הערב וחזרתי, כמו תמיד בעצם אחרי ביקור באחד מסניפיה, עם המון חוויות. ראשית אעדכן את הלא מעודכנים, שבשעות הלילה פוקדים את ההיפופוטם ערסים, פרחות, קיבוצניקים שחיים בסרט על תל אביב ואנשים שמנים.

אם כן, שני ציטוטים נבחרים (כל השמות המובאים בהמשך הינם אמיתיים לחלוטין, אני פשוט יוצא מנקודת הנחה שכל מי שהיה שם הערב לא יודע לקרוא):

*
נ': מה תשתו?
אנורקסית א: מה יש?
נ': קולה, לימונדה, תפוזים, מים...
אנורקסית א: קחי מים
אנורקסית ב: אין מצב, אני בדיאטה

*
נ': מה שמך?
משה: תרשום משה הגבר.

נ': משה! יש פה משה?
משה: משה הגבר!


האמת שחייבים לראות כדי להאמין.
מומלץ, היפופוטם בסיבוב, כל מוצ"ש באיזור המועדונים בעירך, עקוב אחרי נהרות הוודקה רד-בול.

נ' עובד שם תמורת שכר זעום, למען לקוחות מזעזעים ובלי תנאים כלשהם כמובן. למה, מגיעה לו מונית הביתה כשהוא מסיים לנקות את המקום בשש בבוקר? אל תגזימו.

ולמה נ' קורע את התחת במקום להיות כל הקיץ בים על מנת להתחיל עם בחורות ואח"כ לקרוע להן ת'תחת?
כי נ' צריך לשלם שכר לימוד של 25 אלף ש"ח בשנה, שכ"ד, ארנונה וחשמל, אה יש גם ביוב, שלא לדבר על אוכל ונסיעות באוטובוס, ובגדים כמובן (שהם הכי חשובים, כי לפיהם נקבע הסטטוס שלך בתל אביב).

אחח, זו ה-עיר, אני אומר לכם. פה אפשר להיות מי שאנחנו באמת. להנות וליצור את האמנות שלנו. לחיות בלי חשבון. לטעום את טעם החיים והחופש. כך נזכור את השנים הכי יפות שלנו, מנקים קטשופ ושמן מדלפקי העיר הלבנה.

אני רוצה למסור מכאן ד"ש חם ומזיע לשר התמ"ת, רה"מ, שר החינוך ויו"ר מפלגת העבודה עאלק. אתם בטח נמצאים בדרככם לישיבת הממשלה בה תאשרו את חוק הנאמנות. טוב, מי לא ירצה להיות נאמן למדינה בה בחור צעיר בן 24 לא יכול לסגור את החודש.

מזל שהפלתי את העובר שלי, למה לא בא לי שהוא יצטרך להתמודד עם כל החרא הזה.


שבוע פחות חם,
מרכוס.

יום שני, 19 ביולי 2010

תביעה/פות

שלום שוב. רק אתמול הצקתי לכם, אז זה הולך להיות קצר.

על מנת להפוך למגה-סלב, הפצתי קישור לבלוג שלי, שאולי חלקכם קיבל, להמון כתובות מייל שהיו לי בתיבת הדואר הנכנס.
נכון שזה מעצבן שעושים את זה, אבל אם אני צריך לשמוע על כל ילד שחולה בסרטן וצריך תרומה - אתם יכולים לקבל קישור לבלוג שלי.

היום בבוקר קיבלתי מייל מאחד הנמענים בזו הלשון: "עוד מייל ממך ותחטוף תביעה."
אני מניח שהם אפילו לא נכנסו לקרוא את הבלוג, אלא רק קראו את שורת הנושא הלחה (פטפוטי פות - הבלוג שירטיב לכם את הקיץ) ומיד ענו לי את האיום הנ"ל.

זה ממש מצחיק אותי. השופט בן זונה, סעי כבר יא שרמוטה, כוס-עמ-עמ-עמק, סתמי ת'פה יא קונפה - כל אלה ביטויים מקובלים ושגורים ואפילו מתבקשים להאמר. אבל פות! השם ישמור! אתה השתגעת?! לדבר על מין? איבר מין נשי? בנושא של המייל? מה אתה - שלי יחימוביץ' על פרוזאק?

אלימות. גם המייל הזה שקיבלתי הוא אלימות.
על מה אני צריך לחטוף תביעה? תענו לי יפה ולא תוטרדו יותר (מלבד ביצים על החלון בסופי שבוע).
הצורך הזה לאיים ישר, לתקוף כהרתעה, הוא בעייתי לדעתי והוא די שולט במדינתינו כחלק מתרבות ברורה של ה"חזק".
וחבל.


הפות משחית את הנוער!



המשך שבוע (ר)טוב,
מרכוס.

יום שבת, 17 ביולי 2010

חשבון/פשוט

שבת שלום לכולם.

בעקבות עליית מחירי הסיגריות (שמטרתם מימון הצמדת שכר השרים והח"כים למדד), רציתי לעדכן אתכם כי יותר זול לקנות עכשיו שלישיית סיגריות בחמישה שקלים מאשר בודדת בשני שקלים כל אחת.
ובתקווה שכל השמנים שנוסעים איתי באוטובוס קוראים את הבלוג הזה: משתלם ביותר לקנות דאודורנט. לא משנה איזה או מה מחירו, פשוט משתלם לקנות אחד כזה, שיהיה בתיק.

מי אנחנו בלי האנשים שבחיינו?
מי אני על הבר בלי הברמן? מי אני בדירתי בלי שותפיי? מה הבלוג הזה ללא קוראיו? מהי עבודתי (הבכלל לא מסריחה והמאוד מספקת מחשבתית) ללא התגלגלויות הצחוק עם החבר'ה במשרד? מהו טיול לדרום אמריקה ללא השותפים לנסיעה שנדבקים במחלות מגניבות כמו דלקת קרום המוח? מי אני בשירותים ציבוריים ללא הידיעה שכמה דקות אחרי תיכנס אישה מבוגרת ממוצא אתיופי לנקות אותם?
עם כל הכבוד לתאוריית העלה, שאני מאוד גאה בה, אין לי למה להיות עצוב, אם אין מישהו שידע מכך. אני יכול להיות הכי שמח בעולם (זה שקר), אבל זה שווה לתחת אם אין מי שישמח איתי.

אתמול יצאתי לשתות לבד. הלכתי לפאב היחיד שקיים בעיירת החור ממנה אני בא ושתיתי לבד. זה היה נחמד. טוב לא נחמד, אבל נסבל. אין להם גולדסטאר מהחבית להומואים. הייתי די גאה בעצמי. שתיה, מוסיקה, סיגריה, קלאב סנדוויץ', מבטים.

כולם נורא עסוקים. לומדים, עובדים, מתאהבים, מתברגנים, ואם אתה לא מוצא את עצמך בתוך הלופ הזה, אתה נשאר מחוצה לו. כמו עמרם מצנע, תקוע בירוחם.
מי אנחנו בלי האנשים שכבר לא בחיינו?

יום ראשון, 11 ביולי 2010

שיתוף/יתר

שלום.
שבוע שלא פורסם פוסט בבלוג, שבוע בו אני מתרגל לחיים נטולי טלפון נייד.
זה הולך להיות קשה, אבל אני מבטיח להשתדל ממש חזק לא להישבר.

כמה כבר אשכנזי מעצבן שכביכול יש לו הכל בחיים יכול לזיין לכם ת'שכל על כמה שמריר לו?
בעקרון - די הרבה.
אבל אני לא רוצה לעייף אתכם כל כך מהר ולכן הפעם הפתעתי גם את עצמי במידת הכנות והחשיפה.
תראו איך כל כך מהר חיי התהילה והפרסום (בזכות עשרות אלפי הכניסות לבלוג הזה) הפכו אותי לזונת טבלואידים שתעשה הכל לשם ובשם אהדת הקהל.

קטע שכתבתי עכשיו, תהיו עדינים, למה זה כואב כשלא.
שבוע נסבל שיהיה
וכל הזכויות שמורות למחבר החתיך שקסטרו ברוב טיפשותם טרם ליהקו.

*

לא תהיה שמלה
לא ילבשו לבן
לא יהיה אולם, לא יהיה גן
יהיה רק חתן

שיעמוד כל חייו בצל החופה
מוכן ומזומן אחרי שנים
אבל לא יהיה כיבוד
ולא יהיו מוזמנים

לא כולם נועדו להיות חתנים
יש אבות, יש בנים
יש הומואים זקנים

בדירה קטנה בפלורנטין
עם כלב וחתול
משכורת סבירה, פעם בשנתיים בחו"ל
וככה הם יגמרו, לבד בסתר
לא יהיה טקס, לא תהיה שבעה
יהיה רק קבר.

יום ראשון, 4 ביולי 2010

כוס/עמק

שלום חברים.

התוכנית המקורית היתה לכתוב על מקרה אלים שהתרחש לנגד עיניי היום בחוף הים בתל אביב. אך בגלל שמדובר בעיר ללא הפסקה, לא נרגעתי מהמקרה בצהריים וכבר פקד אותי, והפעם אישית, מקרה אלימות נוסף.

לפני שבועיים, עשיתי תאונה עם האופניים, ובעודי עף מהם, עף איתי הפלאפון שלי והתנפץ לרסיסים. כמובן שאם כבר אז היה הבלוג, סרטון התאונה היה מועלה לכאן.
בעודי רותח על חברת כתום במחשבה שהיא תכננה את התאונה על מנת שאצטרך לקנות מכשיר חדש, הבנתי שאפשר לקנות מכשיר מספקים שאינם הרשתות הסלולריות, לכן קניתי את הנוקיה הכי פשוט שהיה, ללא כל ביטוח או אחריות כמובן.


היום, אחרי המשחק בו גרמניה קרעה לארגנטינה את הצורה (ותודה לכוסיות שעובדות איתי במשרד על שגילו לי מהו כדורגל), יצאתי לשתות בירה עם שותפי היקר לדירה בשדרות וושינגטון המצחינות בפלורנטין. אחרי שקמנו משם קלטתי שהנייד החדש אינו בכיס שלי. ניסינו לחשוב מה היה יכול לקרות לו ואחרי חיפושים ממושכים והאשמות שווא כלפי כל מי שאולי עבר לידינו, הבנו שמדובר בחבורה של צעירים חביבים שישבו ספסל לידינו.
הם גם ענו לפלאפון שלי בשלב מסוים של הערב, אז גם הצלחנו להבחין במבטא מסוג כלשהו. ניידות השיטור לא עזרו, כמו גם השעתיים שבילינו בתחנה ביפו או הניידת שאספה אותנו משם בחזרה לזירה.
משטרת ישראל העירה אותנו לפני כמה חודשים כי שכן התלונן על רעש שממש לא בקע מדירתנו, אבל לעבור דירה דירה בבניין שממנו ראינו את החבורה יוצאת - זה לא.

אני כותב עכשיו מתוך תסכול. הלך עוד מכשיר, עוד כסף נזרק לים. עוד תחושת בחילה נוראית של עוגמת נפש שאין לך שליטה עליה והרבה לא יכולת לעשות כדי למנוע אותה.
לפני שבוע שכחתי על אותו הספסל ארנק ופרסמתי בפייסבוק כמה מאושר אני שיש אנשים מקסימים שהתקשרו אלי אחרי שמצאו אותו. מי שגנב לי היום את הנייד, התחיל מיד לבצע שיחות ולאחר שחסמתי את המכשיר, ענה לנו, הודה שהמכשיר אצלו וניתק.

ללכת להגיש מחר תלונה?.. אם יהיה בי הכוח. כמו שראינו את השוטרים מתפקדים היום, עדיף שימשיכו לטחון בורקסים.
זה כנראה סימן נוסף, שאני, לא צריך פלאפון. את מיטב כספי לא אשקיע שוב במכשיר חדש. אבל מה יהיה על הספסלים בשדרה? מה יהיה על סיבוב בשכונה שלי? לא לצאת יותר מהדירה?

מדובר באלימות לכל דבר, גם אם לא נגעו בי. לא ברור אם כויסתי או שהפלאפון נשאר על הספסל באשמתי. אבל איך זה שאני בחיים לא הייתי "שואל" אותו, בכל מקרה?
אנחנו חיים בחברה דוחה, מטונפת, רעה, קרה, מנוקרת, נבזית, שקרנית, מזלזלת, אלימה, פוגעת, מנצלת, בזויה, חסרת ערכים ומוסר.

ונמאס לי.

לאן עוברים?


יום שלישי, 29 ביוני 2010

עלה/סיגריה

אני שונא מעשנים. שונא את הריח שנדבק לידיים. שונא את הפוזה. שונא שבצבא היו להם הרבה יותר הפסקות.

אתמול נפל לי אסימון. מהאסימונים העלה שכשהם נופלים אתה מצד אחד חושב שדבר לא התחדש, אבל מצד שני מבין משהו מאוד בסיסי ונכון שאתה מופתע איך לא עלית עליו קודם.


הלכתי לי לבדי בשעת אור יפה, שבע בערב בערך, ובתוך המולת הממתינים לאוטובוס הבנתי שאני עלה. פשוט עלה. כולנו, זאת אומרת כל אחד מאתנו, הוא עלה שנשר מאיפשהו ופשוט משוטט לבדו בעולם.
אני יודע שזה נשמע שיא המפגר. כל כך מפגר שחשבתי לכתוב על זה ספר ילדים בחרוזים, "העלה הוא אני" שמו.
אבל אין לנו אף אחד אחר. אין על מי לסמוך.
יש את אמא ואבא, יש משפחה, חברים, כלב, אלוהים - אבל בשורה התחתונה, בסופו של יום, בתחנת אוטובוס, זה רק אני לבד עם עצמי ולא יעזור מספר המכשירים האלקטרוניים שישאירו אותי "מחובר" לאחרים.

לא תמיד הקרובים יכולים לתמוך. לפעמים הם אינם מוכנים אפילו לקבל תמיכתך שלך. לפעמים החזקים שנשענת עליהם מתפרקים ואין ביכולתיך לעזור להם, כמו שלהם בעצם אין הרבה מה לעשות למענך. כולנו מתים. משתנים, מתבגרים, לומדים, מרגישים, חושבים, מחליטים, אבל בסוף מתים.
ובכל שלב בדרך, עם כמה שאנחנו יכולים להתייעץ, לשתף, להיעזר ולסמוך על הסובבים אותנו שיעזרו לנו לבחור את הבחירות שיעשו לנו הכי טוב שאפשר, אנחנו לבד.
אני צריך להתמודד עם הלבטים, הכאב, ההחלטה, ביצועה והשלכותיה. רק אני, עם עצמי. וזה מסריח. אני רוצה שכפול שלי, שיבין מיד ויחשוב בדיוק כמוני ויבחר כמוני. מבחינתי, זהו בן הזוג המושלם.
אמא לא תמיד שם.
כל אחד עלה. גם אמא.

בזמן האחרון אני מעשן מעט, שזה יותר ממה שעישנתי קודם. כשאני מרגיש שהמחשבות מציפות, או שאני צריך רגע לנשום. איזה מצחיק, אני צריך לנשום ויוצא לסיגריה. פיכס.
אבל אולי רק בחמש הדקות האלה, שבהן אתה פשוט שואף ונושף עם עצמך, רק בהן אתה מסוגל להביט בשקט החוצה ופנימה ולהרגיש לא-כזה-חרא עם הלבד. מין פאוזה, ואז איכשהו להמשיך לסחוב.

טוב, וקצת גם בגלל הפוזה.

יום שבת, 26 ביוני 2010

שליטה/שיזוף

הרבה פעמים כבר שמעתי את הביטוי אהבה עיוורת. אני לא יודע איך אתם עם אהבה, אבל אני הגעתי למסקנה שעצם רעיון האהבה, עצם הצורך האובססיבי למצוא אותה, הוא עיוור.
אנחנו נהיה מוכנים לנסוע עד סוף העולם, באמצע הלילה, רק כדי לא לפספס את הסיכוי ולו הקטן ביותר, שבסוף הנסיעה נמצא את האחד/האחת שיעשו שהכל יסתדר.
ומה זה בעצם שהכל יסתדר? הכל באמת יכול להסתדר?

אנחנו חושבים שאנחנו שולטים בחיים שלנו. אם אני אפתח ואחשוף - יפתחו ויחשפו בפני. אם אני ארצה להתקרב - יתקרבו אלי. אם אמשך למישהו - הוא בוודאי ימשך אלי. שטויות במיץ כוס.
אנחנו לא שולטים במה שקורה לנו. כל הרגשות שלנו תלויים בפידבק, בתגובה של מי שעומד מולנו. כמו שאמרתי, אני יכול לנסוע עד סוף העולם (דרום ת"א לדוגמה) ולהבין שאני אמנם השתדלתי מאוד, אבל זה שווה לתחת כל עוד מי שנסעתי אליו לא מוכן לתת לי צ'אנס.

איך זה שאחרי עשרות אכזבות, נסיעות לחינם, הוצאות על דלק, סיבובי חיפוש חניה אינסופיים, כוויות שהשאירו צלקת - אנחנו עדיין מוכנים להיכנס לאוטו שוב ולנסוע? בשביל מה? בשביל להתחתן ברויאל גרדן לבושים בבגדים מלאי פאייטים ואז להוציא את הכסף המעט שנשאר על העו"ד שינהל את הליך הגירושין?
אולי כי אנחנו באמת עיוורים.


נמאס לי מהומלסים. זה לא פייר! אני עובד ויש לי קורת גג לישון תחתיה. זו אשמתי? כן! אבל לעבור מולי ברחוב ולזרות מלח על פצעיי?! אז אתם יותר שזופים, יופי לכם! אם לי היה את כל הזמן שבעולם להסתובב ברחוב, גם אני הייתי שזוף כמוכם. אתם חושבים שאני לא מעוניין בכך? הכי כן!
אז במקום ללטוש בי עיניים בוכיות של "תסתכל על עצמך יא לבנבן, איך אתה נראה", פשוט תגידו לי באיזה רחובות אתם מסתובבים ובאילו שעות. אני גם רוצה צבע כזה.

יום שישי, 25 ביוני 2010

הפרשות 1/שתינה

שלום לכולם,
היום פוסט עם מוסר השכל.

בעודי חוזר הערב מהעבודה, בסביבות עשר וחצי, קרה לי דבר מרתק.
הלכתי לי מכיוון גבעתיים על הגשר של מחלף השלום מול תחנת הרכבת כמדי יום ביומו, מסתכל על אנשים שנראים פחות טוב ממני, כשלפתע קלטתי תזוזה מוזרה בין האופנועים החונים. שני גברברים, שלא לומר בני עשרה עם שפם קטנטן שחרחר ופלומתי, הטילו את מימיהם בין האופנועים מהגשר על המכוניות שנוסעות באיילון צפון. אחד מהם כנראה שתה פחות מהשני וקרא לעברי. הסתובבתי לכיוונו במידה מסוימת של לחץ שמא יבקש ממני לנגב לו, אך הוא רק ביקש ממני הכוונה לכיוון נמל תל-אביב.
הבחור השני בינתיים הספיק לנער ולרכוס וגם הוא הצטרף לשיחה.
אני מאוד גאה בחוש הכיוון שלי ובתצלומי המפות של כבישי ישראל החרוטים לי בראש, ולכן תמיד אעזור לאלה שבמקום לשנן את גרסת אטלס הזהב של מפה באמת עשו עם עצמם משהו כשהיו ילדים.
הסברתי להם את הדרך, בעודם מצחקקים ביניהם (על כמה שאני יפה, אני מניח) והשתדלתי למהר מהמקום, פן ירצה להודות לי אחד מהם ע"י מחווה גברית של טפיחה על השכם או משהו בסגנון.
משם חזרתי מהר הביתה (באמצעות שני אוטובוסים נהדרים שהם חלק ממערכת הסעת ההמונים הנהדרת והמתקדמת המופעלת במטרופולין ת"א), כשכל הדרך בדקתי שכולם עם המכנסיים למעלה.

הסיפור הזה מוביל אותי לכמה מסקנות.
האחת היא, שאני ממש שמח שאני לא מסתובב בנמל.
השניה היא, שאני ממש שמח שאני לא מאבטח בכניסה לתחנת רכבת כי בטח משתינים עליהם כל היום.
השלישית היא, שכשיש לי רכב, אני יורד במחלף השלום לאיילון צפון ובכך מגן על עצמי מפני גשם הפיפי, וזה כמובן יתרון.
והרביעית, שאחרי האובך הבא אני לא מתכוון לקחת את הרכב של ההורים לשטיפה בתחנת דלק.


הווידאו המצורף הוא קליפ חדש של להקת אחיות המספריים. הוא לא הכי קשור, אבל הוא טרי, ובעצם להילחם באש עם אש זה כמו להילחם בשתן עם שתן.



שתהיה שבת קרירה,
מרכוס.


יום רביעי, 23 ביוני 2010

פתיחה/מתקפת הזוגות

שלום לכל מי שהגיע לפה בטעות.

אתם בטח שואלים את עצמכם, מה פתאום לפתוח עכשיו בלוג חדש? בלוגים זה הכי 2005.
אני גם שואל את עצמי את אותה השאלה. אבל בעודי יושב עם כלום מלבד בוקסר - מזיע בטירוף בתוך הדלי התל-אביבי, כשהמזגן עוזר אך לא מספיק - אני חושב שלמרות שהכל כבר נאמר, יש לי עדיין עוד מה להגיד.

היום כשנסעתי לי באוטובוס ונמרחתי על השמשה כדי לספוג לתוך העור שלי את השומן של כל הפרצופים שנמרחו שם לפני, הבנתי שחסר לי משהו. האמת היא שחסרים לי הרבה דברים ובעצם הבלוג הזה הולך להיות רשימת מכולת של כל קרטוני החלב אשר שפכתי. אני מקווה שעם הזמן אצליח לחדד את האמירה שלי ואולי אף למצוא כמה קוראים שזה יעניין להם ת'תחת.


אז הזכרתי שאני מזיע. אכן, הקיץ כאן ואפשר כבר לומר שהוא בשיאו. אותי לימדו שבקיץ כולם פנויים. כל התפוסים משילים מעצמם את השומן העודף על מנת להיכנס לבגד ים החדש ועל הדרך גם את בן/בת הזוג. אשתף אתכם אם כן במאורעות האחרונים הסובבים אותי.
חבר טוב שלי הודיע לי אמש שהוא וחברתו קבעו תאריך לנובמבר וסגרו אולם. חברת צבא שלי התחתנה לפני חודשיים. הבוסית שלי התחתנה לפני חודש. חבר טוב נוסף התחיל לפני שבוע לצאת עם מישהי שהוא דלוק לה על התחת כבר המון זמן. קולגה מהעבודה היתה בחמש חתונות בחודש האחרון. חברה טובה מהבית החליטה לעבור לירושלים (שזה ממש ליד שייח ג'ראח) עם החבר ובעצם להעתיק לשם את חייה.
האם זהו הקיץ שמחכה לי? שעות נוספות בעבודה על מנת שלצ'קים אשר ייפדו בסתיו יהיה כיסוי?
מה נסגר עם כל הדביקות הזו? הרי בחום שכזה ממש לא כדאי לגעת במישהו, בטח שלא להסניף את בית שחייו.

אני אוסיף הסתייגות ואומר שאני נרגש ושמח בשביל כל חבריי אשר שמחים ונרגשים בעצמם מכל ההתפתחויות האלה. רק חשוב לי להזכיר להם מי יקנה להם שוקולד וגלידה ברגע שהחגיגה תיגמר.


וכעת למבזק התרבות.
השבוע ייפתח פסטיבל תל אביב החמישי לסרטי להט"ב. עיינתי לי בתוכניית הפסטיבל שהיא אכן עשירה וארוכה ומציעה מגוון שונה של ערבי צפייה בסינמטק. מה שכן, ארשה לעצמי לחלוק עמכם את ביקורתי.
הומואים טוחנים ונטחנים, זה ידוע. אבל אם נוסיף לעובדה את גילם הממוצע של צעירי תל אביב-יפו אשר פסטיבל זה מעניין אותם, נגלה שרובם נטחנים דווקא בעבודה.
אני מגיע הביתה בעשר ועד שאני מספיק לחתוך לי סלט כבר עברה לה שעה. מועדיי הקרנות הסרטים (שאינם סרטי סקס שאת כולם כבר גם ככה יש לי על המחשב) נקבעו לחמש אחה"צ ושמונה בערב.
מי מלבד גל אוחובסקי פנוי בשעות האלה, וגם הוא רק בימים שקשת לא משדרת בהם.
בנוסף, אם תציצו בתוכניה של הפסטיבל, תגלו שמחיר כניסה להקרנת סרט בסינמטק הוא בדיוק כמו כל סרט אחר - 35 ש"ח מוגזמים. ואם הגעתם לסרט של 17:00 ובא לכם גם על הסרט של 20:00, שלמו שוב.

זה בעייתי לי כל הסיפור הזה. כולנו קורעים את עצמנו על מנת לשלם שכ"ד ולקנות לחם (שהוא לא תמיד מלא), כולנו (טוב, אני כמעט ונגמלתי) משלמים המון על כניסה ואלכוהול במקומות בילוי וכולנו קונים בגדים בזארה.
חלקכם בוודאי קורס תחת עול הבחינות בימים אלה, אחרים מתרוצצים בין שתי עבודות - מתי נמצא זמן וכסף לסרט?
למה לא להקרין את הסרטים תמורת תשלום סמלי של 10 שקלים לערב של שני סרטים במרכז הגאה? למה לא לעשות זאת בסוף השבוע? שישי אחה"צ למשל או סרט במוצ"ש.
נכון שישנן הקרנות במרכז הגאה תמורת 20 שקלים, אך גם הן בשעות לא נוחות. אני פשוט שואל האם מטרת הפסטיבל לחשוף אמנות גאה לקהל כמה שיותר רחב, או להיות עוד אירוע מינגלינג לעשירי הביצה?

ועוד קטנה בנוגע לTLVfest. כל טררם הגאווה בזמן האחרון לא עסק מספיק ברצח בבר נוער באוגוסט אשתקד. הייתי מעדיף לראות הומואים בהפגנות נגד הסתה ולמען שלום מאשר בספידו בחוף גורדון.
עברתי מספר פעמים על תוכניית הפסטיבל והרגשתי שגם שם לא ניתנה תגובה הולמת למאורעות השנה האחרונה. אנו חיים בסביבה אלימה שיכולה להיות גם קטלנית. אני לא מרגיש שיש בפסטיבל סרטים שמסוגלים להעביר את התחושה הזו ואני לא יודע אם ליוצרים הומואים נוח לעסוק באלימות הקיימת נגדם ושהם סופגים מדי יום.
אם יצא לי איכשהו לראות בפסטיבל סרט, והוא יסתור את דבריי, כמובן שאספר לכם, אני אפילו מקווה לגלות שטעיתי ושלהומואים אכפת גם מדברים שהם לא סיפור האגדות המושלם של אהבת הנעורים מהתיכון שהתגשמה לה פתאום בעקבות מפגש בתחנת רכבת עשר שנים אחרי.


ועכשיו אני צריך להירגע:

מה שכן, סיימתי את הפוסט הראשון שלי :)
אשמח לשמוע מכם,
מרכוס.