אבגדה/אקפסה

אני לא יודע איך זה אצל ה-לא-הומואים (אני כן יודע שזה פחות מלוכלך), אבל להיות הומו זה קשה (בדיחת זיקפה). אחרי שמנפים את המכוערים, טיפשים, חשים, מחששים, חוששים, נציגי שירות לקוחות, יחצ"נים ונהגי אוטובוס - נשארים עם מעט מאוד אופציות. מלכתחילה נקודת הפתיחה לא מעודדת, שכן הומואים הם לא אחוז גדול מהאוכלוסיה (מזרחית לאיילון) וגם גברים שלא מגדירים את עצמם כהומואים אבל נמצאים לאורך הסקאלה יש בודדים (הם אגב באמת בודדים).

נניח שכן מצאתם אחד (כשג'ינס יושב טוב אז הוא פשוט יושב טוב), מפה הכל נורא פשוט: שמים דיסק של היי-פייב, מכבים את האור (אבל משאירים את המסך מחשב פתוח), מצחצחים שיניים (יאמי) ובום-בום.

על מנת איכשהו להצליח להגיע לפואנטה של הפוסט הזה (שתכלס לא באמת יש לי כוח להסביר, אבל בשתי מילים - דיכוטומיה מינית), קצרמר ללא נוגעים בדבר (למרות שמומלץ לגעת):

אק(טיבי) - חודר

פס(יבי) - נחדר (בדיקת האיות של בלוגר טענה שאין מילה כזו)

ורס(טילי) - נהנה משני העולמות

אני - לא נהנה

לא תמיד יודעים מה הבחור-שעומד-בצד-השני-של-הבר-ונראה-טוב-בחושך-אבל-לא-
באור-יום-בבוקר-שאחרי רוצה. אם הוא מחפש את מה שאתה מחפש, זה עלול להיות בעייתי (בהתאם לטבלה המפורטת הנ"ל).

נחזור לסיכוי האפסי.
יש בחור. מוצא חן בעיניי.
גיליתי,
מוקדם מדי (עוד נקודה שאין לי כוח לפתח אבל עיקרה הכניסה למכנסיים לפני החלפת שמות פרטיים),
שהוא לא רוצה
להיות מעלי.
אני תמיד נדלק על פסיביים,
הם הרבה יותר בני אדם.

לא/שוב

אני חייב למצוא עבודה. אני חייב לצאת מלא ולהשתכר מלא ולקנות יותר ממה שאני קונה ולאכול בחוץ ולבשל בפנים וצריך מקום לגור וצריך מעצב פנים. אני חייב למצוא עבודה.

ידעתם שבלי תואר ראשון אתה בעצם לא יכול לעשות כלום? אף עבודה של לענות לטלפונים שמונה שעות תחת הפלורוסנטים-הלא-משזפים ולהיות בפייסבוק כל הזמן לא מתאימה לך, אם אין לך תואר ראשון. ומה אם קורות החיים - התמצות הלקוני של תרומתי האפסית ליקום - הם רשימה של עבודות שאת כולן עזבתי אחרי שנה? אז מה יש לי להציע, שהוא בר הוכחה כמובן, כי עצם היותי אני והצעתי אותי היא חסרת כל חשיבות.

אנשים ממש טיפשים עושים היום הכל. הם סיימו לימודים אקדמיים לפני, קנו בית לפני, הם יקנו בגדי יוקרה (פחות יפים משלי) לפני ויהיו הבוסים שלי (לפני?). ואני, פעם בשנתיים חוזר להורים. כל קיץ, עובר דירה. פעם ביומיים, מחליף חלום. אני עצלן, מפונק ואנוכי. וגם עייף, אדיש ומכחיש.

בסופו של יום, גם אני רוצה לקטר (על דברים שאחרים יחשבו שראוי לקטר עליהם) ולהעלות לפייסבוק תמונות שלי שיכור במסיבה שהוצאתי בה 200 שקל על אלכוהול ו-120 שקלים חדשים נוספים על כניסה ו-60 שקלים על מונית ו-800 שקל על בגדים חדשים להערב ואייפון 5 וקטנוע 50 סמ"ק לעיר ומזדה 2 לבינעירוני. גם אני רוצה. להפסיק לישון (אני לא מבין מה הבעיה ב-20 שעות שינה ואז 24 שעות של פעילות), להתחיל לאכול, לתפוס שמש, להזדיין, תירוץ לשעון מעורר בשמונה בבוקר ותואר ראשון ומסלול מהיר לדוקטורט ועצמאות וכסף כסף כסף. בלי לקרוע את התחת, כמובן. 

עוד צ'אנס לעוד מקום ולעצמי (ואחר כך לעוד מקום ולעוד מקום ולעוד...). חיפושים, אחרי אותם הדברים בדיוק. שוב.