חצי שנה. התחלות, שינויים, הכרויות, התנתקויות ועוד מלא תחושות שאביב גפן בטוח מבטא יותר טוב ממני ב"הקוֹל".
כשאני מבקר בתל אביב, אני כבר לא מזהה אותה. כאילו כל ביקור קורה מיליוני שנות אור אחרי האחרון והדברים זזים ומשתנים כל כך מהר (מתי פינו את האוהלים המיוזעים מרוטשילד?!).
ובחיפה, הזמן עצר מלכת. לפני איזה 50 שנה.
מהמישור האינסופי, כשלכל מקום ניתן להגיע ברגל או באופניים בכל שעה, אתה מגיע לעיר שהיא כולה שכונות מפוזרות על גבעות מרוחקות שהקשר היחיד ביניהן הוא קו אוטובוס שעובר פעם ברבע שעה.
אני יכול לפתוח ברשימה ארוכה של כל מה שאין פה, אני מניח שתוכנה ברור. ורשימה של מה יש פה - ובכן, תחבורה ציבורית גרועה (טוב, זה באמת בעיה נקודתית), קור שמקפיא כל דבר (כולל את לב האבן שלי שהיה מלכתחילה כמעט קפוא), רחובות ריקים, אנשים פשוטים ואה, יש פה גם את הטכניון (שזה כמו אונ' ת"א רק עם ג'ינס ונעלי ספורט).
כשחזרתי היום לבלוג כדי לבדוק אפשרות של לחדש קיומו, גיליתי שלפוסט הלפני אחרון הגיב מישהו בשאלה: "נשמע כאילו היית מרוצה מת"א, אז למה לברוח?"
הייתי רוצה שעכשיו כבר תהיה לי תשובה, אבל אני לא בטוח שיש. האם לימודים/עבודה/דירה/קשר סיבות מספיק טובות לעזוב הכל ועבור למקום אחר? האם זו בריחה, שכן יכלת להישאר באותו המקום (המוכר, הנוח, המלא במתחנגלים) ולנסות למצוא את עצמך בו. מה, משעמם אז עוזבים? כולם לובשים זארה, אז קמים והולכים?
מעייף להתחיל מאפס. אנשים חדשים שכדי שיהיו חברים שלך אתה צריך שוב, לאט לאט, לגלות להם עוד על עצמך. דרכים חדשות שיש לשנן לאן הן מובילות, מרכולים (אני לא מאמין שהשתמשתי במילה הזאת) לא מוכרים להשוות מחירים ביניהם והמון אבל המון סטרייטים - שזה מעבר חד (ומכוער ואכזרי ומוחק חיי מין) מאין כמותו.
כמה רפש הטחתי בתל-אביב. היא אכן עדיין מלוכלכת. ולא אשקר, יש משהו נחמד בלהיות טיפה (ממש טיפל'ה) פחות מודע למה כולם לובשים ומהם המקומות החדשים שכדאי לקפוץ אליהם (פה יש להתעדכן במקומות שנסגרים).
אבל מגע, בטחון קהילתי (סז"ר* לא יבין), פאקינג דלי גלידה בשלוש בבוקר - מה כבר ביקשתי.
אין לדעת לאן מחשבותנו הפתלתלות יקחו אותנו ואיפה נהיה בעוד שבוע, חצי שנה. אולי נברח, אולי נעמוד במקום.
אתה משתנה, נפגע, מתאכזב, מחליט שלא בא לך יותר וחוזר לאותה הנקודה. נו ואחרי שנתיים, שוב בורח.
גדלנו על סרטי התבגרות חוצי יבשת, בהם הילדה הופכת לנערה, הנערה לאישה והאישה מתה מאושרת אחרי שהספיקה לחזור לעיירת הולדתה ולהשלים מעגל.
בתור אחד שבינתיים הספיק לגור בשלוש ערים שונות במהלך חייו הזכורים לו, תל אביב היא האהובה והשנואה עלי ביותר. היא מלוכלכת, רועשת, דביקה, צפופה ומתנשאת. אבל מצד שני, היא משוחררת, לרוב מקבלת, תזזיתית ו... מתנשאת. כשיצא לי להגיד שאני גר בה, הרגשתי תמיד מן גאווה - הצלחתי, עברתי לעיר הגדולה ואני יותר טוב מכם כעת, טיפשים פרובינציאליים שעדיין אוכלים בורקס באותו הקיוסק אליו התפלחנו מבית-הספר. הרגשתי שאם יעבור מולי בגן מאיר איזה שמוק מהתיכון, אני הכי לא אשתין בכיוון שלו (אלא אם הוא ממש יתחנן ויגמע הכל עד הטיפה האחרונה).
אחרי שנתיים בתל אביב, הספיק לי. טרם מצאתי דירה בחיפה - היעד הבא שאני מתכנן לכבוש - אבל אני כבר מתגעגע לפלורנטין. ברור לי שדלי גלידה אני לא אמצא בשום סופר בשלוש בלילה על פסגת הכרמל. אולי של גלידות פלדמן וגם זה בטח יהיה פרווה.
לקראת המעבר, התחלתי לעשות חיפוש יסודי (סטוקרי) על העיר, השכונות, הפאבים, הקניונים, האוטובוסים, הדירות, השותפים, המותגים. באחד משיטוטיי בפייסבוק (שתכלס יש לי כבר דוקטורט ביסודותיו ובכל זאת החלטתי ללכת ללמוד משהו אחר), גיליתי שמישהי שגדלה איתי (כבר אז היא תמכה בביבי ועד היום היא עוד לא הפנימה כלום) לומדת וגרה בחיפה. לא סתם לומדת לבנות ציפורניים, היא הולכת ללמוד בפקולטה שלי (אין לי מושג מה זה פקולטה, אני כמעט בטוח שזה סוג של קינוח הונגרי).
זה לחזור לארון. להתמתן ולהתאים את עצמך שוב לעולם שהוא פחות קשוח כשזה מגיע למה אתה אוכל (זה פחמימות!!), אבל הרבה יותר קשוח אם מה שאתה לובש מעיד על שונות שלא יורדת בקלות בגרון. לקמול שוב.
אנחנו לא גרים באמריקה. הכי רחוק שאפשר לברוח פה זה לכרמיאל וגם לשם תהיה בקרוב רכבת. העבר רודף אותנו. אתה גדל, מתפתח, משתנה, מתרגל לעצמך ולכמה שאתה באמת בסדר, ואז כרעם ביום בהיר חוזר להיות ילד קטן ומפוחד שוב, שיתגעגע לתל אביב הרבה יותר ממה שהוא חשב, כי אין לו יותר רשת בטחון הומואית. הוא שוב יהיה אחד נגד אחת, שהרוע עדיין מנצנץ מעיניה בתמונת הפרופיל. מה שווה כל המאמץ, כל הניסיון לאהוב את עצמך וללכת ברחוב עם ראש מורם, אם במרחק של שעה נסיעה אתה חוזר להיות בן 13? אין לפתוח דף חדש, אין להמשיך הלאה.
לאן אברח אחרי חיפה? ויותר חשוב מזה, לאן אברח כשאתקל בה בקפטריה?
כבר יותר מדי זמן שלא הסתפרתי, וכל כך חם עם כל השיער הזה שבא למות.
מכירים את זה שאתם דוחים את התספורת עד לשלב הנוראי שבו אתם כבר נראים כמו לסבית ניצולת שואה? אז אני שם.
אי אפשר שיהיה לנו טוב סתם. אתה לא נהנה מהים בלי הבירה. גם לא במסיבה בלי לפחות שלושה צ'ייסרים של ערק. מוצ"ש לא יהיה מוצ"ש בלי סיגריית מוצ"ש. יום הולדת בלי סמים? השתגעתם?! מה זה פה, נהריה?
אנחנו כל הזמן חייבים תירוץ או תמריץ להרגיש טוב. אי אפשר בסוף יום עבודה מסריח פשוט לשבת ולנשום. חייבים לצאת להתפרק.
וזה לא לצאת למסיבה חביבה (וחינמית - כי אין כאלה!!), אלא לשבת בפאב שחצי בירה עולה בו פי ארבע מהמחיר ב"סופר הברכה", לקחת לשם גם מונית, לגמור קופסת סיגריות, לגלגל ג'וינט, בדרך חזרה לדפוק מגש פיצה עם קולה, ואז לקנח בגלידה וקפה קר. אין יותר בילויים חינם. ואין יותר בילויים בלי לקחת משכנתא.
הרבה מים היו נחסכים בכנרת אם התל אביבים לא היו מתקלחים כל כך הרבה כדי להוריד מעצמם את סרחון הכלום הזה.
הייתי בסופ"ש בקיבוץ בצפון. היה מקסים, ירוק, שקט, מלא חתיכים בסנדלי שורש (וחתיכות ברפת). אבל בכל מקום חייבים לדפוק את הראש. לערבב, להקפיץ, למזוג, לשקשק, להסניף, לגלגל, לנרגל. אי אפשר סתם להנות בקיבוץ. אי אפשר להנות בלי שיהיו סיפורי שכרות מצחיקים (למרות שבדרך כלל הם נגמרים בבכי) להתגאות בהם אחר כך.
בל נשכח שהיום הכי באופנה לבלוע כדורים (אופטלגין לא נחשב). אנחנו לא יכולים להיות מאושרים. יודעים מה, עזבו מאושרים, סתם לרצות לקום בבוקר ולעשות עם עצמנו משהו מלבד לאונן. אין, בלי איזה ציפרלקס או פרוזק, לא משכירים לך דירה בת"א. ובכלל, ידוע שהשילוב של כדורים כאלה ואלכוהול ממש מומלץ, ואיכשהו גם אז העולם נראה ממש מסריח. אני יודע שמדובר בבעיות של עשירים (ובכדורים של עשירים), אבל לא משנה הסם, משנה התופעה.
אני לא רוצה לצאת מתחסד. שיהיה ברור, אני מסיים כל יום בחצי גולדסטאר מהסופר. בימים ממש קשים, זה בא עם מרלבורו לייט. בימים עוד יותר קשים (אחרי שביבי נבחר, למשל) אז היה שם גם ערק. ולמה בעצם? איך עוזר לי כל השיט הזה? אני מסריח אחר כך, רעב יותר (בפלורנטין יש 8 פיצריות ובזה נגמר המבחר) ומרגיש מחורבן הרבה יותר (במיוחד אחרי שהוא הודיע שליברמן יהיה בממשלה).
מתי נגמר החרא? או שכדאי שאפסיק לנסות לנחש כזה דבר כי הוא לעולם לא נגמר. האם אנחנו מטביעים יגוננו בטיפה המרה כי כבר אין לנו מה להפסיד או שאנחנו חושבים שמהטביעה תצמח לה הישועה?
