לא/שוב

אני חייב למצוא עבודה. אני חייב לצאת מלא ולהשתכר מלא ולקנות יותר ממה שאני קונה ולאכול בחוץ ולבשל בפנים וצריך מקום לגור וצריך מעצב פנים. אני חייב למצוא עבודה.

ידעתם שבלי תואר ראשון אתה בעצם לא יכול לעשות כלום? אף עבודה של לענות לטלפונים שמונה שעות תחת הפלורוסנטים-הלא-משזפים ולהיות בפייסבוק כל הזמן לא מתאימה לך, אם אין לך תואר ראשון. ומה אם קורות החיים - התמצות הלקוני של תרומתי האפסית ליקום - הם רשימה של עבודות שאת כולן עזבתי אחרי שנה? אז מה יש לי להציע, שהוא בר הוכחה כמובן, כי עצם היותי אני והצעתי אותי היא חסרת כל חשיבות.

אנשים ממש טיפשים עושים היום הכל. הם סיימו לימודים אקדמיים לפני, קנו בית לפני, הם יקנו בגדי יוקרה (פחות יפים משלי) לפני ויהיו הבוסים שלי (לפני?). ואני, פעם בשנתיים חוזר להורים. כל קיץ, עובר דירה. פעם ביומיים, מחליף חלום. אני עצלן, מפונק ואנוכי. וגם עייף, אדיש ומכחיש.

בסופו של יום, גם אני רוצה לקטר (על דברים שאחרים יחשבו שראוי לקטר עליהם) ולהעלות לפייסבוק תמונות שלי שיכור במסיבה שהוצאתי בה 200 שקל על אלכוהול ו-120 שקלים חדשים נוספים על כניסה ו-60 שקלים על מונית ו-800 שקל על בגדים חדשים להערב ואייפון 5 וקטנוע 50 סמ"ק לעיר ומזדה 2 לבינעירוני. גם אני רוצה. להפסיק לישון (אני לא מבין מה הבעיה ב-20 שעות שינה ואז 24 שעות של פעילות), להתחיל לאכול, לתפוס שמש, להזדיין, תירוץ לשעון מעורר בשמונה בבוקר ותואר ראשון ומסלול מהיר לדוקטורט ועצמאות וכסף כסף כסף. בלי לקרוע את התחת, כמובן. 

עוד צ'אנס לעוד מקום ולעצמי (ואחר כך לעוד מקום ולעוד מקום ולעוד...). חיפושים, אחרי אותם הדברים בדיוק. שוב.

לעבור מהשחור לורוד הזה

שלם שהוא כלום בשל חלקיו. גם אם רבים הם.

אנחנו הולכים ונזקקים יותר ויותר לתחושת שייכות. משפחה, חברים, קהילה (להט"בית), מפלגה (מרצ), תנועה, מקום (מיטה).

אני לא יודע אם השייכות כוללת קרבה, אינטימיות או את הצורך המזדיין הזה שהעבירו אלינו הקופים החרמנים, לרצות מישהו אחר מאיתנו למעננו. (לא סתם אחר מאיתנו, אחר שלא ירצה אותנו).
 

אינסוף אפשרויות עומדות בפנינו היום ומציעות להרגיש בכל רגע ובכל מקום, חלק ממשהו. אטרף, גריינדר, אוקיי קופידון, פייסבוק (בקרוב ימותג כאתר סטוקינגכרויות) והאפשפליקציות עוד רבות. כך אתה "מוקף" חבורה אינטימית של אנשים או חבורה ענקית של חיות אדם, ורק הם יודעים בדיוק איך אתה מרגיש כי הם כמוך נפלו לאותו השפל.

פה ושם אני זורק מידע מועט מאוד לגבי מישהו כזה או אחר שבגללו הוואטס-אפ שלי עובד שעות נוספות. אבל להיכנס עמוק לתוך שיחה בנושא קשה לי, אני מתקשקש בו זמנית עם כף יד אנשים. על מי לספר, מי יותר חשוב, מי יותר נראה לי (להכין טבלה מסודרת למניעת פאדיחות?).
פעם היה יותר קשה למלא אותה. חיכיתי, לעתים ניסיתי וכלום. היום, משהגעתי לגיל בו כבר יש להתחיל בחיפוש אחר חלקה, עושים בשבילי את העבודה. כמעט-קטינים צצים כמו כמעט-מפלגות ואני המחוזר. מחוזר מט לנפול.

מספר שאלות ערכיות מוצגות בפנינו ועלינו לשקול בכובד כוס דעתנו. האם קבוצת משתתפים בוואטס-אפ יכולה להחליף ארוחת ערב? האם הבחור שקורא לעצמו "מת לזין" הוא אופציה שכדאי לתת לה הזדמנות? האם הסתמסות עם 4 בחורים מקסימים בו זמנית נחשבת בגידה? האם רומן עם חייל בן 20 נחשב בעילה?

הכל נפרץ הכל מותר יש המון אין שום דבר

שבר/כלי

מזיין אותך וחושב על מישהו אחר

מוציא אותך לסרט, ידיד ולא יותר

פוגש בקפה שבפינה

אתה לא מהסוג של חתונה

מעניין אינטלקטואלית, מותק של בחור

בחיים שלי לא נתקלתי בכזה אוסף של כיעור.

*

בואו נדבר שניה על גברים.

זאת אומרת, על גברים שרוצים להיות גברים. או חושבים שהם יודעים מה זה להיות גברים. ומנסים ליישם זאת. באופן די פתטי. כי הרי מה הם יודעים על גבריות? או לחילופין, מהי גבריות (אם לא המצאת מונח חדש, שכן זכר לא הספיק, כדי לשלוט בחייהם, נפשם וכיסם של אחרים) ?

אתה הרי גבר. אתה מתחיל איתי.

אתה רוצה להיפגש. אתה רוצה לצאת לטיול לאור ירח.

אתה רוצה קוויקי בצהריים.

אתה כבר לא רוצה. אתה אומר לי את זה.

אתה מרגיש רע עם עצמך. אתה מנסה לנחם.

אתה רוצה שנישאר ידידים.

אתה חושב שאני עושה לך רגשי.

אתה רוצה להתקשר.

אתה מבקש ממני למחוק אותך מהפייסבוק שלי.

אתה מאחל לי בהצלחה.

חברים, הסכיתו נא.

אם אתם גברים מספיק לזיין, אתם גברים מספיק לחתוך.

ואם אתם גברים מספיק לחתוך, אתם גברים מספיק לשים זין על זה שחתכתם ממנו.

ואם אתם גברים מספיק לשים עליו זין, אתם גברים מספיק למחוק אותו מהפייסבוק.

וזה שחתכתם ממנו, שייקח את זה קשה ויתבוסס בשלולית דמעותיו, הוא הרי לא גבר אמיתי, אז עזבו אותו בשקט.

נוסע/חוזר

גדלנו על סרטי התבגרות חוצי יבשת, בהם הילדה הופכת לנערה, הנערה לאישה והאישה מתה מאושרת אחרי שהספיקה לחזור לעיירת הולדתה ולהשלים מעגל.

בתור אחד שבינתיים הספיק לגור בשלוש ערים שונות במהלך חייו הזכורים לו, תל אביב היא האהובה והשנואה עלי ביותר. היא מלוכלכת, רועשת, דביקה, צפופה ומתנשאת. אבל מצד שני, היא משוחררת, לרוב מקבלת, תזזיתית ו... מתנשאת.
כשיצא לי להגיד שאני גר בה, הרגשתי תמיד מן גאווה - הצלחתי, עברתי לעיר הגדולה ואני יותר טוב מכם כעת, טיפשים פרובינציאליים שעדיין אוכלים בורקס באותו הקיוסק אליו התפלחנו מבית-הספר. הרגשתי שאם יעבור מולי בגן מאיר איזה שמוק מהתיכון, אני הכי לא אשתין בכיוון שלו (אלא אם הוא ממש יתחנן ויגמע הכל עד הטיפה האחרונה).

אחרי שנתיים בתל אביב, הספיק לי. טרם מצאתי דירה בחיפה - היעד הבא שאני מתכנן לכבוש - אבל אני כבר מתגעגע לפלורנטין. ברור לי שדלי גלידה אני לא אמצא בשום סופר בשלוש בלילה על פסגת הכרמל. אולי של גלידות פלדמן וגם זה בטח יהיה פרווה.

לקראת המעבר, התחלתי לעשות חיפוש יסודי (סטוקרי) על העיר, השכונות, הפאבים, הקניונים, האוטובוסים, הדירות, השותפים, המותגים. באחד משיטוטיי בפייסבוק (שתכלס יש לי כבר דוקטורט ביסודותיו ובכל זאת החלטתי ללכת ללמוד משהו אחר), גיליתי שמישהי שגדלה איתי (כבר אז היא תמכה בביבי ועד היום היא עוד לא הפנימה כלום) לומדת וגרה בחיפה. לא סתם לומדת לבנות ציפורניים, היא הולכת ללמוד בפקולטה שלי (אין לי מושג מה זה פקולטה, אני כמעט בטוח שזה סוג של קינוח הונגרי).

זה לחזור לארון. להתמתן ולהתאים את עצמך שוב לעולם שהוא פחות קשוח כשזה מגיע למה אתה אוכל (זה פחמימות!!), אבל הרבה יותר קשוח אם מה שאתה לובש מעיד על שונות שלא יורדת בקלות בגרון. לקמול שוב.

אנחנו לא גרים באמריקה. הכי רחוק שאפשר לברוח פה זה לכרמיאל וגם לשם תהיה בקרוב רכבת.
העבר רודף אותנו. אתה גדל, מתפתח, משתנה, מתרגל לעצמך ולכמה שאתה באמת בסדר, ואז כרעם ביום בהיר חוזר להיות ילד קטן ומפוחד שוב, שיתגעגע לתל אביב הרבה יותר ממה שהוא חשב, כי אין לו יותר רשת בטחון הומואית. הוא שוב יהיה אחד נגד אחת, שהרוע עדיין מנצנץ מעיניה בתמונת הפרופיל. מה שווה כל המאמץ, כל הניסיון לאהוב את עצמך וללכת ברחוב עם ראש מורם, אם במרחק של שעה נסיעה אתה חוזר להיות בן 13? אין לפתוח דף חדש, אין להמשיך הלאה.

לאן אברח אחרי חיפה? ויותר חשוב מזה, לאן אברח כשאתקל בה בקפטריה?

התרסקות

קראשים. על מה ולמה? היש משהו יותר ברור מהעובדה שאף CRUSH לא יוביל למשהו שהוא מעבר לפנטזיה שאפשר לכתוב עליה שיר נעורים עצוב שהמשפט "חלמתי אותנו אחד ועכשיו אני לבד" חייב להופיע בו?

קראשים נועדו להחזיק אותנו בחיים. לאלה שעוברים בין מערכות יחסים, בין עבודות, לובשים את אותם התחתונים במשך שבוע כי אין להם כסף למכונה. קראשים נועדו להיות המשאלה שאיתה נכבה את הנרות על עוגת היום הולדת. זה היה נחמד בגיל 12 וזה יהיה קצת יותר עצוב בגיל 30.

יש סוגים שונים של קראשים. יש את הקראש הרגעי למישהו באוטובוס, שבזמן שהוא מקנח את האף שלו ואחר כך דוחף את הטישו הירוק בין הכסאות, נראה לכם כמו הבעל המושלם. הוא עוזר לנו להחזיק את הנסיעה המייגעת.

יש קראשים שבועיים/חודשיים. אלה הכי קשים. אתה יושב בבר, עובר מולך הבעלים שלו, ומאותו הרגע למשך חודש שלם, עד הבר הבא שתשב בו עם עצמך על חצי גולדסטאר, כל מה שתחשוב עליו זה למה הוא לא הזמין אותי למשרד שלו ולימד אותי הכל על חשבוניות ומס הכנסה.

זה בדרך כלל הופך אותי לסטוקר. אני מוצא את הבן אדם בפייסבוק, לומד עליו ועל משפחתו שעלתה במאה שלפני הקודמת מתימן ועוקב אחרי התפתחויות שונות בחייו לפי הסטטוסים שלו.

הסוגה האחרונה והכואבת לא פחות, אם כי בצורה שונה-נוסטלגית, היא הקראשים פור לייף. אתה היית בן 21, הוא היה בן 19, ילדים שלא יודעים כלום על עצמם או על הסניף הקרוב של זארה. אתה יכול לשכוח ממנו לשנתיים, ואז לראות אותו בקניון והכל חוזר אליך כאילו כלום לא קרה מאז. לא משנה אם הוא יתחתן, ישתנה או חס וחלילה ישמין, אתה תמיד תהיה מוכן לתת לו הזדמנות.

באוטובוס, על הבר, ממרומי מגדל שלום שניה לפני שאתה קופץ, החלומות הם אותם החלומות. אנחנו לא מכירים את הבן אדם בכלל, לא יודעים מה שם משפחתו וגם לא לגמרי בטוחים איך מאייתים את השם הפרטי שלו, אבל אנחנו יודעים ממש טוב לנדוד בדימיוננו לתמונה שבה אנחנו שותים אייס טי על כסאות נדנדה מחוץ לווילה שלנו בכפר שמריהו ומסביבנו הנכדים הניגרים שאימצנו כי את ההורים שלהם גירשו.

הבן אדם הזה, הבחור או הבחורה שלא יודעים דבר על תפקידם המשמעותי בחיינו בכך שהם עוזרים לנו לשרוד ימים אפורים, בטח רואים מישהו אחר לצידם על כסא הנדנדה. ולנו נותר להמשיך לשתות, לתור ולחלום.