השבוע נשברו לי המשקפיים. אני לא מהמעפנים שהולכים עם משקפיים מספר 0.00325-, אני מהכבדים (ערק מישהו?) ואני לא רואה כבר יומיים. אני לא יכול לעמוד בבוקר שעות מול המראה ולהתלבט איזו משלוש החולצות שמדדתי הכי מתאימה לאותו היום. אני לא מודע לעובדה שאנשים מנופפים אלי לשלום (מה שבעיניהם בטח נתפס כגושפנקא לרכילות הנבזית שאני סנוב). אני לא יכול להעביר שעות של צפייה בסדרות במחשב וכתוצאה מכך אני אשכרה עושה עם עצמי משהו מועיל (שזה באמת שיא השפל).
אני גם לא רואה פרצופים שאנשים אולי עושים כשאני מדבר או כשהם עוברים לידי. אני יודע בעל פה את שלל האפשרויות, לכן גם בלי משקפיים אני רואה את הבעות הפנים המרושעות שלהם, גם כשאני לא יכול לראות את הפנים שלהם (אני רואה כתמים לבושים גרוע).
זה דווקא טוב, לא? אני לא רואה את מה שעדיף לא לראות, למרות שאני יודע שזה שם.
בפועל, זה לא כזה כיף. ברגע שאני יודע מה אומרים עלי מאחורי הגב, מה זה משנה שלא הסתובבתי לראות. אם אני מדדה לי בעיר וחלפו על פני שני ערסים/שתי פקאצות/חבורה של תיכוניסטים, אני מראש יודע מה הם הולכים להשתעל. אז גם בלי משקפיים, אני קולט אותם מתקרבים ומצפה לאותה ההרגשה (שתגיע הרי בכל מקרה, גם אם אף אחד לא ישתעל).
אז עדיף להיות עם משקפיים (ממש יקרים) ולהרגיש חרא כי ראית חרא, מאשר להיות בלי ולהרגיש חרא פשוט כי נראה לך שיש שם חרא אבל לא באמת זיהית אותו. האופציה של ללכת עם/בלי ופשוט להרגיש סבבה, בין אם זיהית חרא ובין אם לאו, לא רלוונטית. זה לא אני.
בפועל, זה לא כזה כיף. ברגע שאני יודע מה אומרים עלי מאחורי הגב, מה זה משנה שלא הסתובבתי לראות. אם אני מדדה לי בעיר וחלפו על פני שני ערסים/שתי פקאצות/חבורה של תיכוניסטים, אני מראש יודע מה הם הולכים להשתעל. אז גם בלי משקפיים, אני קולט אותם מתקרבים ומצפה לאותה ההרגשה (שתגיע הרי בכל מקרה, גם אם אף אחד לא ישתעל).
אז עדיף להיות עם משקפיים (ממש יקרים) ולהרגיש חרא כי ראית חרא, מאשר להיות בלי ולהרגיש חרא פשוט כי נראה לך שיש שם חרא אבל לא באמת זיהית אותו. האופציה של ללכת עם/בלי ופשוט להרגיש סבבה, בין אם זיהית חרא ובין אם לאו, לא רלוונטית. זה לא אני.