אני שונא מעשנים. שונא את הריח שנדבק לידיים. שונא את הפוזה. שונא שבצבא היו להם הרבה יותר הפסקות.
אתמול נפל לי אסימון. מהאסימונים העלה שכשהם נופלים אתה מצד אחד חושב שדבר לא התחדש, אבל מצד שני מבין משהו מאוד בסיסי ונכון שאתה מופתע איך לא עלית עליו קודם.
הלכתי לי לבדי בשעת אור יפה, שבע בערב בערך, ובתוך המולת הממתינים לאוטובוס הבנתי שאני עלה. פשוט עלה. כולנו, זאת אומרת כל אחד מאתנו, הוא עלה שנשר מאיפשהו ופשוט משוטט לבדו בעולם.
אני יודע שזה נשמע שיא המפגר. כל כך מפגר שחשבתי לכתוב על זה ספר ילדים בחרוזים, "העלה הוא אני" שמו.
אבל אין לנו אף אחד אחר. אין על מי לסמוך.
יש את אמא ואבא, יש משפחה, חברים, כלב, אלוהים - אבל בשורה התחתונה, בסופו של יום, בתחנת אוטובוס, זה רק אני לבד עם עצמי ולא יעזור מספר המכשירים האלקטרוניים שישאירו אותי "מחובר" לאחרים.
לא תמיד הקרובים יכולים לתמוך. לפעמים הם אינם מוכנים אפילו לקבל תמיכתך שלך. לפעמים החזקים שנשענת עליהם מתפרקים ואין ביכולתיך לעזור להם, כמו שלהם בעצם אין הרבה מה לעשות למענך. כולנו מתים. משתנים, מתבגרים, לומדים, מרגישים, חושבים, מחליטים, אבל בסוף מתים.
ובכל שלב בדרך, עם כמה שאנחנו יכולים להתייעץ, לשתף, להיעזר ולסמוך על הסובבים אותנו שיעזרו לנו לבחור את הבחירות שיעשו לנו הכי טוב שאפשר, אנחנו לבד.
אני צריך להתמודד עם הלבטים, הכאב, ההחלטה, ביצועה והשלכותיה. רק אני, עם עצמי. וזה מסריח. אני רוצה שכפול שלי, שיבין מיד ויחשוב בדיוק כמוני ויבחר כמוני. מבחינתי, זהו בן הזוג המושלם.
אמא לא תמיד שם.
כל אחד עלה. גם אמא.
בזמן האחרון אני מעשן מעט, שזה יותר ממה שעישנתי קודם. כשאני מרגיש שהמחשבות מציפות, או שאני צריך רגע לנשום. איזה מצחיק, אני צריך לנשום ויוצא לסיגריה. פיכס.
אבל אולי רק בחמש הדקות האלה, שבהן אתה פשוט שואף ונושף עם עצמך, רק בהן אתה מסוגל להביט בשקט החוצה ופנימה ולהרגיש לא-כזה-חרא עם הלבד. מין פאוזה, ואז איכשהו להמשיך לסחוב.
טוב, וקצת גם בגלל הפוזה.
אתמול נפל לי אסימון. מהאסימונים העלה שכשהם נופלים אתה מצד אחד חושב שדבר לא התחדש, אבל מצד שני מבין משהו מאוד בסיסי ונכון שאתה מופתע איך לא עלית עליו קודם.
הלכתי לי לבדי בשעת אור יפה, שבע בערב בערך, ובתוך המולת הממתינים לאוטובוס הבנתי שאני עלה. פשוט עלה. כולנו, זאת אומרת כל אחד מאתנו, הוא עלה שנשר מאיפשהו ופשוט משוטט לבדו בעולם.
אני יודע שזה נשמע שיא המפגר. כל כך מפגר שחשבתי לכתוב על זה ספר ילדים בחרוזים, "העלה הוא אני" שמו.
אבל אין לנו אף אחד אחר. אין על מי לסמוך.
יש את אמא ואבא, יש משפחה, חברים, כלב, אלוהים - אבל בשורה התחתונה, בסופו של יום, בתחנת אוטובוס, זה רק אני לבד עם עצמי ולא יעזור מספר המכשירים האלקטרוניים שישאירו אותי "מחובר" לאחרים.
לא תמיד הקרובים יכולים לתמוך. לפעמים הם אינם מוכנים אפילו לקבל תמיכתך שלך. לפעמים החזקים שנשענת עליהם מתפרקים ואין ביכולתיך לעזור להם, כמו שלהם בעצם אין הרבה מה לעשות למענך. כולנו מתים. משתנים, מתבגרים, לומדים, מרגישים, חושבים, מחליטים, אבל בסוף מתים.
ובכל שלב בדרך, עם כמה שאנחנו יכולים להתייעץ, לשתף, להיעזר ולסמוך על הסובבים אותנו שיעזרו לנו לבחור את הבחירות שיעשו לנו הכי טוב שאפשר, אנחנו לבד.
אני צריך להתמודד עם הלבטים, הכאב, ההחלטה, ביצועה והשלכותיה. רק אני, עם עצמי. וזה מסריח. אני רוצה שכפול שלי, שיבין מיד ויחשוב בדיוק כמוני ויבחר כמוני. מבחינתי, זהו בן הזוג המושלם.
אמא לא תמיד שם.
כל אחד עלה. גם אמא.
בזמן האחרון אני מעשן מעט, שזה יותר ממה שעישנתי קודם. כשאני מרגיש שהמחשבות מציפות, או שאני צריך רגע לנשום. איזה מצחיק, אני צריך לנשום ויוצא לסיגריה. פיכס.
אבל אולי רק בחמש הדקות האלה, שבהן אתה פשוט שואף ונושף עם עצמך, רק בהן אתה מסוגל להביט בשקט החוצה ופנימה ולהרגיש לא-כזה-חרא עם הלבד. מין פאוזה, ואז איכשהו להמשיך לסחוב.
טוב, וקצת גם בגלל הפוזה.
אני בדיוק הייתי בשיחה מאוד אינטינסיבית עם אמא שעשתה אותי מאוד מבואס ומתוסכל. וכשקראתי את זה זה פשוט הוריד לי חצי מהתסכול ונכון בסופו של דבר כל אחת מאיתנו היא לבדה שטה כעלה בעולם.
השבמחקתודות ונשיקות.לילה מדהים.
אני יוצא לסיגריה,,
eliasxo
אליאס, תודות ונשיקות לך!
השבמחקכיף לדעת שזה שיפר לך את ההרגשה,
וכיף לדעת שאתה קורא!
מרכוס, אהבתי את הכנות והבגרות של המחשבות.
השבמחקחבל שהמענה, בסופו של דבר, הוא.. סיגריה (?!).
אי אפשר לענות לריקנות בריקנות.
בהצלחה.
אנונימי, כה חבל שאתה אנונימי.
השבמחקהמענה הוא לא תמיד סיגריה, אבל בד"כ הפתרונות הקלים והמידיים הם אכן ריקים לא פחות.
תודה שקראת והגבת.