טוב, יש מצב שהבעיה היא אצלי. גסות רוח, אפשר לומר אלימות מילולית, מפריעה לי. עושה לי בחילה, מורידה את העיניים שלי לרצפה לחפש מפלט מהבושה והמבוכה.
תקנו אותי אם אני טועה (משהו שעוד לא קרה מעולם), אבל הומואים זוכים להיתקל בסיטואציות אלימוֹת מילולית (ואולי גם פיזית) יותר. אני רותח אחרי מקרים כאלה, בעיקר כמובן כשהם קורים לי ובמיוחד אל מול חברים או משפחה. בא לי שזה לא יקרה יותר, בא לי שהפוסטמה שזרקה מילה תמות ובא לי שלהיות הומו לא תהיה עילה להצקות או לאמירות, שלשומע מהצד לא ישמעו פוגעניות, אך הן גסות, חודרניות, חצופות ומרושעות. אז לא אלימות מילולית, אלא גרוע יותר, ארס במסווה הומור וחברותיות (ואף קבלת הומואים).
כאמור, הבעיה היא שלי (גם כי אני הומו וזאת אכן בעיה וגם) כי אולי עלי להשלים שזאת המציאות. היא אלימה, מציקה, מעיקה, גם בגדול וגם במגרש הפרטי. ועם כמה שהייתי רוצה לשנות לפחות במגרש הפרטי שלי, בנושאים הנוגעים אלי וחשובים לי, זה בלתי אפשרי. יענו, הגסות תישאר חלק בלתי נפרד מהסביבה היום-יומית.
אם אגיד לעצמי שככה זה אצל כל ההומואים (הכללה נוראית שלא רק סטרייטיות טיפשות משתמשות בה), מתמיד ולתמיד, אם אחליט שאין באמירות כאלה משום רע, שהן חלק מהחבילה, אז אולי לא אפגע כל כך. אולי הבעיה היא לא מה/איך שנאמר אלא זה שזה מזיז לי שמישהו מרשה לעצמו להגיד זאת. אם אקבל את העובדה שרוע וטיפשות, אלימות ובורות פה כדי להישאר ושזה אפילו הגיוני ומתבקש, בפרט אצל הומואים, אז אולי זה לא ירגיש כזה מגעיל ואני לא אופתע כשזולגת הומופוביה מפה של מישהי שמתה על הומואים.
שיזדיין העולם המאוכלס בבני אנוש הזה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה