כבר לא הפלה בעיר הגדולה.
חצי שנה. התחלות, שינויים, הכרויות, התנתקויות ועוד מלא תחושות שאביב גפן בטוח מבטא יותר טוב ממני ב"הקוֹל".
כשאני מבקר בתל אביב, אני כבר לא מזהה אותה. כאילו כל ביקור קורה מיליוני שנות אור אחרי האחרון והדברים זזים ומשתנים כל כך מהר (מתי פינו את האוהלים המיוזעים מרוטשילד?!).
ובחיפה, הזמן עצר מלכת. לפני איזה 50 שנה.
מהמישור האינסופי, כשלכל מקום ניתן להגיע ברגל או באופניים בכל שעה, אתה מגיע לעיר שהיא כולה שכונות מפוזרות על גבעות מרוחקות שהקשר היחיד ביניהן הוא קו אוטובוס שעובר פעם ברבע שעה.
אני יכול לפתוח ברשימה ארוכה של כל מה שאין פה, אני מניח שתוכנה ברור. ורשימה של מה יש פה - ובכן, תחבורה ציבורית גרועה (טוב, זה באמת בעיה נקודתית), קור שמקפיא כל דבר (כולל את לב האבן שלי שהיה מלכתחילה כמעט קפוא), רחובות ריקים, אנשים פשוטים ואה, יש פה גם את הטכניון (שזה כמו אונ' ת"א רק עם ג'ינס ונעלי ספורט).
כשחזרתי היום לבלוג כדי לבדוק אפשרות של לחדש קיומו, גיליתי שלפוסט הלפני אחרון הגיב מישהו בשאלה: "נשמע כאילו היית מרוצה מת"א, אז למה לברוח?"
הייתי רוצה שעכשיו כבר תהיה לי תשובה, אבל אני לא בטוח שיש. האם לימודים/עבודה/דירה/קשר סיבות מספיק טובות לעזוב הכל ועבור למקום אחר? האם זו בריחה, שכן יכלת להישאר באותו המקום (המוכר, הנוח, המלא במתחנגלים) ולנסות למצוא את עצמך בו. מה, משעמם אז עוזבים? כולם לובשים זארה, אז קמים והולכים?
מעייף להתחיל מאפס. אנשים חדשים שכדי שיהיו חברים שלך אתה צריך שוב, לאט לאט, לגלות להם עוד על עצמך. דרכים חדשות שיש לשנן לאן הן מובילות, מרכולים (אני לא מאמין שהשתמשתי במילה הזאת) לא מוכרים להשוות מחירים ביניהם והמון אבל המון סטרייטים - שזה מעבר חד (ומכוער ואכזרי ומוחק חיי מין) מאין כמותו.
כמה רפש הטחתי בתל-אביב. היא אכן עדיין מלוכלכת. ולא אשקר, יש משהו נחמד בלהיות טיפה (ממש טיפל'ה) פחות מודע למה כולם לובשים ומהם המקומות החדשים שכדאי לקפוץ אליהם (פה יש להתעדכן במקומות שנסגרים).
אבל מגע, בטחון קהילתי (סז"ר* לא יבין), פאקינג דלי גלידה בשלוש בבוקר - מה כבר ביקשתי.
אין לדעת לאן מחשבותנו הפתלתלות יקחו אותנו ואיפה נהיה בעוד שבוע, חצי שנה. אולי נברח, אולי נעמוד במקום.
אתה משתנה, נפגע, מתאכזב, מחליט שלא בא לך יותר וחוזר לאותה הנקודה. נו ואחרי שנתיים, שוב בורח.
*סז"ר - סטרייט זר
אין לדעת לאן מחשבותינו הפתלתלות יקחו אותנו, והיכן נהיה בעוד שבוע, חצי שנה, שנה ועשר שנים.
השבמחקעם זאת, כשם שלקחת על עצמך את ההחלטה לעבור לגור בחיפה האפורה וללמוד בטכניון הסטרייטי להדהים, יש באפשרותך לבחור לקחת את ישבנך ולטוס אל-על (או KLM, נניח) לעבר ארץ שכולה טוב. ואני מדבר על מקום אחר, אפילו לא על תל אביב המחבקת. ואולי גם לא על מקבילתה הגדולה בהרבה - ניו-יורק (מעולם לא ביקרתי שם, אך יש לי תחושה שיש לא מעט מן המכנה המשותף בין שתי הערים).
למעשה, אני מדבר על כל מדינה אחרת שמעולם לא ביקרת בה, ואפילו-אפילו לא חשבת לבקר בה: איסלנד, ארגנטינה, יפן... מהמדינות האלה שהן כמו סלבריטיז סוג ב' שמזמינים אותם רק להשקות של קלטת ילדים חדשה, תחבושות היגייניות או טבליות נגד צרבת, ונזכרים בהם רק בשעות מצוקה. ושלא כמו המדינות העומדות בלב הקונצנזוס כמו גרמניה, אנגליה, ארה"ב או אוסטרליה (לא בטוח לגבי האחרונה).
אני אומר: השל מעצמך את העור בו אתה חי וצא לחפש את האנטוניו בנדרס שבתוכך במדינת סלב סוג ב'. המסע הזה יזמן עימו שלל הרפתקאות מדהימות שאפילו לא חשבת על קצה-קצותיהן.
ממני,
מישהו שאולי אתה מכיר.
שלום אנונימי ותודה על תגובתך.
מחקאתה ביקרת במדינות אלה ונוכחת לגלות כמה טוב בהן? אשמח לשמוע יותר על חוויות השלת עור בכל מקום שהוא בעולם.
אני מניח שלא קמתי ועפתי אל-על (או איבריה, נניח) כי מהבנתי, התחושות לא משתנות. עכשיו, בדיעבד, אני מתגעגע לתל-אביב, אבל הרי כבר רציתי להקיא ממנה, ממש כמו שאוטוטו חיפה תעשה לי בחילה.
ביפן, ארגנטינה או בניו-יורק - העיר בה כל אחד מוצא את מקומו - ההרגשה היא אחרת? נוח יותר להשיל שם את עורנו או להתרגל אליו?