לעבור מהשחור לורוד הזה

שלם שהוא כלום בשל חלקיו. גם אם רבים הם.

אנחנו הולכים ונזקקים יותר ויותר לתחושת שייכות. משפחה, חברים, קהילה (להט"בית), מפלגה (מרצ), תנועה, מקום (מיטה).

אני לא יודע אם השייכות כוללת קרבה, אינטימיות או את הצורך המזדיין הזה שהעבירו אלינו הקופים החרמנים, לרצות מישהו אחר מאיתנו למעננו. (לא סתם אחר מאיתנו, אחר שלא ירצה אותנו).
 

אינסוף אפשרויות עומדות בפנינו היום ומציעות להרגיש בכל רגע ובכל מקום, חלק ממשהו. אטרף, גריינדר, אוקיי קופידון, פייסבוק (בקרוב ימותג כאתר סטוקינגכרויות) והאפשפליקציות עוד רבות. כך אתה "מוקף" חבורה אינטימית של אנשים או חבורה ענקית של חיות אדם, ורק הם יודעים בדיוק איך אתה מרגיש כי הם כמוך נפלו לאותו השפל.

פה ושם אני זורק מידע מועט מאוד לגבי מישהו כזה או אחר שבגללו הוואטס-אפ שלי עובד שעות נוספות. אבל להיכנס עמוק לתוך שיחה בנושא קשה לי, אני מתקשקש בו זמנית עם כף יד אנשים. על מי לספר, מי יותר חשוב, מי יותר נראה לי (להכין טבלה מסודרת למניעת פאדיחות?).
פעם היה יותר קשה למלא אותה. חיכיתי, לעתים ניסיתי וכלום. היום, משהגעתי לגיל בו כבר יש להתחיל בחיפוש אחר חלקה, עושים בשבילי את העבודה. כמעט-קטינים צצים כמו כמעט-מפלגות ואני המחוזר. מחוזר מט לנפול.

מספר שאלות ערכיות מוצגות בפנינו ועלינו לשקול בכובד כוס דעתנו. האם קבוצת משתתפים בוואטס-אפ יכולה להחליף ארוחת ערב? האם הבחור שקורא לעצמו "מת לזין" הוא אופציה שכדאי לתת לה הזדמנות? האם הסתמסות עם 4 בחורים מקסימים בו זמנית נחשבת בגידה? האם רומן עם חייל בן 20 נחשב בעילה?

הכל נפרץ הכל מותר יש המון אין שום דבר