פות/בדבש

דבש זה אחלה. טעים ובעל מרקם מעולה. רק חבל שהוא דביק. דברים דביקים לא באים לי בטוב. ועוד באלול - הכל כל כך דביק בלאו הכי. להתקלח באמבטיית שוקולד הייתי מוכן (עכשיו!). אבל באמבטיית דבש, אלוהים ישמור, הדבק, על השערות ביצים.

היד של מרדכי

לפני שבועיים היה לי יום הולדת. השנה הוא יצא ממש קרוב לראש השנה, מה שהגביר את הצורך בליצור רשימות על גבי רשימות של משימות והחלטות לשנה החדשה.
כל שנה אני עושה רשימות. זו הרי שנה קלנדרית חדשה, שנה חדשה בחיי, ובלימודים תמיד היתה התרגשות לקראת השנה החדשה בבית הספר, בו אלמד הרבה על ישראליות וטיבם של אנשים (אבל לא הרבה כמו שלמדתי בצבא).

כל שנה לכולם עוברת אותה המחשבה בראש: איך הזמן רץ. הקטע הוא, שהזמן לא רץ, אלא מתקדם בקצב הנכון, אנחנו אלה שצולעים מאחור.
דווקא בשבועיים האחרונים לא מצאתי שיש לי מה להגיד. הבלוג נשאר מיותם. האמת היא, שכך קרה גם ליום הולדת. חשיבותו השנה היתה הכי פחותה מאז שאני זוכר את עצמי. ישנתי כל היום, מחקתי את הפייסבוק ולטלפונים לא עניתי. זה היה נהדר. יום חופש.
היום הולדת הרי לא משמעותי. מה שמח ביום הולדת אם החיים אינם שמחים? חגיגה נדרשת כשיש סיבה. זה יום שמרגש יותר את מי שמסביבך מאשר אותך.

ראש השנה. אוקיי, מרגש, אין ספק. התחלות תמיד מרגשות. ותכלס - גפילטע פיש.
אבל הוא די מיותר כי השנה רק מתחילה. ואם היא תהיה מחורבנת? ואם היא לא תספק אף אחד מהסעיפים ברשימה (שבדרך כלל חוזרים על עצמם כל שנה)?

השנה ביבי יעשה שלום. השנה אתאהב לראשונה. השנה אני כבר מספיק גדול כדי לראות עולם, לא משנה המקום. השנה שעות הפעילות של קו 42 יוארכו עד חצות. השנה אצליח להרדם מהר בלי יותר מדי מחשבות מטרידות לפני השינה. השנה אזריק בוטוקס כדי להעלים את הקמטים במצח.

לך תדע.

תחל שנה ופטפוטיה.

שנה (ר)טובה,

מרכוס.