שם/למטה

שלום

כמעט חודש עבר מהפוסט האחרון. את הפוסט הזה לקח לי היום המון זמן להוציא, כי אני מפחד שאולי איבדתי את זה. ממש ניסיתי, אבל לא הצלחתי למצוא מה לכתוב, ממש הפעלתי על עצמי כח היום כדי שזה יקרה (כח=אלכוהול). לא שאין לי יותר מה להגיד, אבל כל הרעיון איבד מחשיבותו. בכלל, לאחרונה אני רואה דברים קצת אחרת. קשה לי אפילו לשים את האצבע על מה בדיוק חדש באיך שאני רואה דברים, אבל אני מרגיש שמצד אחד אני רואה דברים בצורה יותר בריאה, ומצד שני הכיוון הכללי הוא עדיין אותו הכיוון, למטה (איפה שהזין).

מכיוון שהגדרתי לעצמי מראש שאשתדל לא להפוך את הבלוג הזה ליומני היקר, לא אשפוך על כמה החגים עברו עלי בהנאה צרופה. בעיקר כי הם לא. משנגמרים החגים, אתה צריך להתחיל להתמודד עם עצם העובדה שאתה כבר עמוק בתוך השנה החדשה ושעליך להספיק למצות אותה. עבודה חדשה? חו"ל? תואר? דירה חדשה? מספרי ציפורניים חדשים?
איך מגיעים לקבל החלטה אמיצה של לקום ולטוס לבד?! (או לחילופין, להחליף קרם פנים?). מי אמר שלימודים הם הפתרון? (כולם בערך). מי אמר שיש בכלל פתרון לכל המחסור בתשובות? אי אפשר יותר לשתות ולעשן ולמות מסרטן ריאות כמו בן אדם נורמלי?

כשחזרתי אתמול מאוחר בלילה מסיבוב ההתאווררות שלי, גיליתי שלנוער של היום יש קטע חדש. הרי לא עוצרים להם לטרמפים חזרה ממקומות הבילוי (וקווי הלילה מופעלים רק באמצע השבוע כשהם הכי נחוצים), אז הם עלו על שיטת שיווק חדשה ומרעננת. ברגע שמגיעה מכונית, כמה חבר'ה קופצים מולה על הכביש, במטרה שהיא תעצור ותיקח אותם. זה נהדר, בעיקר לברקסים. אני באמת צריך כתמי דם על השמשה שלי כדי שסוף סוף יהיה לי תירוץ לקחת את האוטו לניקוי.

עם כל הכבוד לחבר'ה החכמים האלה, אני צריך לנסוע את הדרך שלי לבד, במיוחד כשהשעה כבר מאוחרת, ואני ממש לא צריך את השיט שלהם במושב האחורי שלי. זה בטח שלא עוזר לי לנהוג.

ניפגש למטה,

מרכוס.