מתמיד רציתי למות. בתור נער הייתי בטוח שזה יקרה בצבא (אבל לא כזה מסוכן לשרת בעזריאלי). אחר כך הנחתי שזה יקרה בתאונת דרכים (מה שעוד עלול לקרות במעבר החציה על סלמה מול שדרות וושינגטון). אני חושב שזה בא ממקום של להיות מוכן, של לדעת איך יראה הסוף.
כמו שבוודאי שמתם לב, טרם מתי. אבל בתור פדנט, עקשן, לחוץ כמו טמפון באמצע הנידה, עם OCD קשה לסדר ותכנון מוקדם - אני מעדיף לדעת לפני. בא לי שתהיה לי הפריבילגיה לדעת מראש ולהתכונן. לא אמנה כאן את רשימת המחלות שיאפשרו זאת, כדי לא לעורר את חמתה של הח"כית הנכבדת מירי רגב שעוד עלולה להוציא את הבלוג שלי מחוץ לחוק.
אני מפחד מהמוות. אני מפחד שזה יקרה ללא התייעצות מוקדמת איתי. זה לא קרה עד היום, אבל אולי דווקא עכשיו, בתקופה שבה לא בא לי למות כי אני מרגיש שצריכים אותי, שאני לא יכול להתייאש כי אני צריך לשחק אותה החזק עכשיו - אולי מחר יפגע בי ג'יפ ויהפוך אותי לעוד שריטה קטנה על הפגוש האימתני שלו.
מפחידה גם הבדידות. כמה קל להגיד היום שלבד לי. מה אני בכלל יודע על לבד? הלבד הכי שחור שיש הוא בסוף.
מפחידה גם הבדידות. כמה קל להגיד היום שלבד לי. מה אני בכלל יודע על לבד? הלבד הכי שחור שיש הוא בסוף.
ג'יזוס. תתעודד ילד, יש סיבות הרבה יותר רציניות להיות בדיכאון. כוס מדמם, למשל. תגיד תודה שאתה לא אישה. (-:
השבמחק