נוסע/חוזר

גדלנו על סרטי התבגרות חוצי יבשת, בהם הילדה הופכת לנערה, הנערה לאישה והאישה מתה מאושרת אחרי שהספיקה לחזור לעיירת הולדתה ולהשלים מעגל.

בתור אחד שבינתיים הספיק לגור בשלוש ערים שונות במהלך חייו הזכורים לו, תל אביב היא האהובה והשנואה עלי ביותר. היא מלוכלכת, רועשת, דביקה, צפופה ומתנשאת. אבל מצד שני, היא משוחררת, לרוב מקבלת, תזזיתית ו... מתנשאת.
כשיצא לי להגיד שאני גר בה, הרגשתי תמיד מן גאווה - הצלחתי, עברתי לעיר הגדולה ואני יותר טוב מכם כעת, טיפשים פרובינציאליים שעדיין אוכלים בורקס באותו הקיוסק אליו התפלחנו מבית-הספר. הרגשתי שאם יעבור מולי בגן מאיר איזה שמוק מהתיכון, אני הכי לא אשתין בכיוון שלו (אלא אם הוא ממש יתחנן ויגמע הכל עד הטיפה האחרונה).

אחרי שנתיים בתל אביב, הספיק לי. טרם מצאתי דירה בחיפה - היעד הבא שאני מתכנן לכבוש - אבל אני כבר מתגעגע לפלורנטין. ברור לי שדלי גלידה אני לא אמצא בשום סופר בשלוש בלילה על פסגת הכרמל. אולי של גלידות פלדמן וגם זה בטח יהיה פרווה.

לקראת המעבר, התחלתי לעשות חיפוש יסודי (סטוקרי) על העיר, השכונות, הפאבים, הקניונים, האוטובוסים, הדירות, השותפים, המותגים. באחד משיטוטיי בפייסבוק (שתכלס יש לי כבר דוקטורט ביסודותיו ובכל זאת החלטתי ללכת ללמוד משהו אחר), גיליתי שמישהי שגדלה איתי (כבר אז היא תמכה בביבי ועד היום היא עוד לא הפנימה כלום) לומדת וגרה בחיפה. לא סתם לומדת לבנות ציפורניים, היא הולכת ללמוד בפקולטה שלי (אין לי מושג מה זה פקולטה, אני כמעט בטוח שזה סוג של קינוח הונגרי).

זה לחזור לארון. להתמתן ולהתאים את עצמך שוב לעולם שהוא פחות קשוח כשזה מגיע למה אתה אוכל (זה פחמימות!!), אבל הרבה יותר קשוח אם מה שאתה לובש מעיד על שונות שלא יורדת בקלות בגרון. לקמול שוב.

אנחנו לא גרים באמריקה. הכי רחוק שאפשר לברוח פה זה לכרמיאל וגם לשם תהיה בקרוב רכבת.
העבר רודף אותנו. אתה גדל, מתפתח, משתנה, מתרגל לעצמך ולכמה שאתה באמת בסדר, ואז כרעם ביום בהיר חוזר להיות ילד קטן ומפוחד שוב, שיתגעגע לתל אביב הרבה יותר ממה שהוא חשב, כי אין לו יותר רשת בטחון הומואית. הוא שוב יהיה אחד נגד אחת, שהרוע עדיין מנצנץ מעיניה בתמונת הפרופיל. מה שווה כל המאמץ, כל הניסיון לאהוב את עצמך וללכת ברחוב עם ראש מורם, אם במרחק של שעה נסיעה אתה חוזר להיות בן 13? אין לפתוח דף חדש, אין להמשיך הלאה.

לאן אברח אחרי חיפה? ויותר חשוב מזה, לאן אברח כשאתקל בה בקפטריה?

חיים/חולמים

אתה בן 25. מחליף עבודות, מחליף כיוונים, מרבה לבחור שלא לבחור.
בעבודה הזמנית החדשה, כולם צעירים יותר אך בטוחים יותר. בטוחים גם מה טוב בשבילך. אנשי מכירות בנפשם.

למה לא כתבת חצי שנה?
אתה צריך אכזבה חדשה.
והיא מגיעה אחת לכמה זמן. מחליפה פנים, מתלבשת אחרת, לעתים גרה לבד, לפעמים יש לה כלב.

אתה בן 25. משתדל לנסות, נותן סיכוי, נפתח (ממש ממש קצת).
אחר כך אתה מעשן יותר, ישן יותר, שותה יותר ומשוכנע יותר שזה לא יוביל לכלום.
ובאמת רצית.





מר כוס.

צד ב

יו, איזה קטע, קראתי לפוסט החדש בשם שמזכיר את שמו של האלבום החדש של אסף אמדורסקי, אמג, א"א כזה שווה, אמג, בא לי להעביר לק על כל הכלים המאגניבים שיש לו באולפן המאגניב שלו בדירה המאגניבה שלו, אמג יו, אמג, יו.

*

היתה לי שיחה השבוע עם מישהו ששאל אם אני בסדר. יש לי בעיה עם המילה בסדר. זה טוב? זה כרגיל? זה עדיין נושם? אז כך עניתי לו ותגובתו היתה: כל עוד לא קפצת מהמרפסת סימן שאתה בסדר.

וואלה, לא.

זה שאני עוד לא מרוח על הגג של פעוטון חב"ד שנמצא מתחת למרפסת שלי לא אומר שמצבי כזה טוב. אנשים מחלקים מצבי רוח בצורה מאוד טוטאלית (כמו שנהוג לחלק היום הכל בעצם), או שאתה שמח או שאתה עצוב. ואם אתה עצוב, אז תהיה עצוב, תמצה את ההרגשה ותחזור לעצמך. כאילו אין בתוך העצב גוונים שונים, וברור לכולם שהוא גם תחושה עוברת.

להיות בדכאון (שוב, ישנן רמות שונות), משהו שאני מבין עם הזמן שתמיד היה שם, הוא לא כל הזמן לאיים בהתאבדות. אפשר להיות במצב באמת קשה, ולא בסכנת חיים. אפשר גם להיות במצב לא קשה במיוחד ועדיין לא להרגיש נהדר ולפזז ברחוב תוך פיזור פרחים בגווני צהוב-ורוד על המדרכה.

אתר ההיכרויות הנהדר "אטרף" (שהוא בעצם הפורנו של דור הטוויטר), מחדד אפילו את ההקצנה בין שמח לעצוב. בימינו הכל הרי צריך להיות מהיר ויעיל, אז אנשים רושמים מה התכונות שהם ממש לא מחפשים בבן זוגם לעתיד. לא מורכב, לא מתוסבך, פשוט, שאוהב את החיים. ואני אומר: מה דה פאק?! יש אנשים שהם לא מורכבים? יש בן אדם שהוא "פשוט"? ומה זה פשוט? זה טיפש? זה נורמלי? ומה זה נורמלי?

אנשים מחפשים פלקט. אחד שמחייך, לא חושב הרבה, לא ביקורתי. קם, אוכל, משתכר, צוחק מול ארץ נהדרת וחוזר לישון.

כאילו שוב, אין גוונים, אין קשת של רגשות.

לא קל להתמודד עם עצב, גם כשהוא עוטף את הקרובים אליך. מדובר במשהו הרבה יותר עמוק שנובע ממקום מאוד בסיסי בנפש האדם, שרוב האנשים, למזלם, לא מכירים ולא יודעים איך להתמודד איתו.

אני מרגיש שאנשים מרחמים עלי או מנסים לנחם אותי כשאני אומר להם שכרגע אני לא עושה כלום, כאילו צריך סיבה לא לעשות כלום, אישור. ואני לא מחפש את זה. אני לא עושה כלום, ליטרלי כלום, כי לא בא לי, כי אין לי כח, כי אני לא מבין איך אפשר לרצות לעשות משהו כשאפשר פשוט כל היום להתבטל במיטה.

אני מבין שזה לאו דווקא בריא ושזה עלול להרחיק ולבודד אותי. אני באמת משתדל להסתיר את הייאוש הזה כשאני בחברת אנשים. אני לא רוצה לצאת סנוב (שקר) או אחד שמרוכז בעצמו (למרות שאני כזה) או טיפוס עצוב, כי אנשים לא אוהבים להיות בקרבת אנשים כבדים ועצובים, זה לא כיף.

היתה לי שיחה נוספת השבוע עם מישהו שחווה דכאון קשה במשך כמה שנים. אני, שניסיתי לתרץ ולהסביר בפניו שזה ישתפר כשאחליט מה אני עושה עם עצמי ולאן אני ממשיך בחיי (הי, לך תדע, אולי אני אקנה לי כלה), קיבלתי ממנו את התשובה שזה לא קשור. הוספתי ואמרתי לו שאני לא לגמרי בטוח שאני רוצה שהדכאון יעבור, אני מרגיש בו בנוח. והוא אמר, שמניסיון, עד שלא יוצאים מהלופ של ההרס העצמי - של הביקורתיות המאוד קשה כלפי עצמך, של הערכה עצמית נמוכה ודימוי פיזי נמוך ועוד המון תחושות שזורמות בדם שלי כמו רעל (או חמצן) - אי אפשר באמת להתקדם והחרא לא עובר.

צריך לנקוט מספר צעדים במקביל כדי לנסות ולהזרים את החרא לים (רון חולדאי כבר הסכים לעזור לי בנושא), ואני שגדלתי להכיר את עצמי רק באור שחור, לא מצליח לראות את עצמי חי בהרגשה טובה לגמרי ולא בטוח שאני רוצה שהחרא יעבור.

דירה להשקיר

יש דברים שעם כמה שננסה להפוך אותם למורכבים, הם די פשוטים. עברת את המבחן? שוקולד או וניל? התתחתני איתי? גדול-חזק-רותח-בלי-קצף ‏(0.29 שניות).

רוחות כהות נושבות במדינתינו הקטנה לאחרונה. אני אמנם לא זוכר מתי הרוחות שנשבו כאן היו בצבע לילך, אבל משהו לא טוב קורה, משהו אפל יותר מצליח לחדור.

אני לא זוכר ממה זה התחיל. פינוי בתים לא חוקיים בנגב, מניעת השכרת דירות. או אפילו מדברים מוקדמים יותר כמו אפליה ברורה של הממסד הציבורי למול ישובים עם גירעון, רחובות בלי מדרכות, אבטלה ועוני לרוב.

אז בואו ניכנס בעובי הקורה (או הזין, אפשר גם להיכנס בעובי הזין).

במדינת ישראל אין חוקה. ישנם אמנם חוקי יסוד, אך גם הם ניתנים לשינוי, ולכן אין בעצם בסיס משפטי לזכויות הבסיסיות ביותר של אזרח במדינת ישראל מלבד השימוש של בית המשפט במסמכים ובתקדימים שלו עצמו (חלקם עוד מימי המנדט). לכן, מאז קום המדינה, בית המשפט העליון השתמש במגילת העצמאות כבעלת ערך משפטי, אך קבע שאינה מאפשרת רק מעצם קיומה ביטול חוקים.

בואו נתייחס אם כן לחלק המשמח יותר ונביא ציטטה ממגילת העצמאות (התנצלות מראש על כך שכבר שמעתם את זה כל כך הרבה פעמים, נסו הפעם לדמיין את דוד בן גוריון עם שיער כתום מקריא את זה):
"מדינת ישראל [...] תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום [...]; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; [...]
אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה[...] "

אני לא מתכוון להסביר, כי זה פשוט להבנה, ממש כמו העובדה שארז טל מעצבן.

גם כאן, הכל מסתכם בשאלה אחת ותשובתה הכנה. האם תהיה מדינת ישראל מושתתת על עקרונות החירות והשיוויון (המהווים בסיס משפטי של כל דמוקרטיה) על מנת להגן על אזרחי המדינה ושמירת צביונה הדמוקרטי; או שחוקיה, ערכיה ועתידה של המדינה יהיה תלוי בפרשנות שרב כזה או אחר ייתן להם.
פרשנויות לתורה רבות הן. לחוק - פרשנות אחת בלבד ואחת בלבד לכלל האזרחים.
שוב, שאלה פשוטה של זה או זה. האם יש מקום לתת חופש פירוש הלכתי, כל זרם באוכלוסיה יעשה כעולה על רוחו; או שבית המחוקקים הישראלי והממשלה - כולם נשבעו אמונים לערכים הנובעים ממגילת העצמאות - יוודאו שכל משרתי הציבור, נבחריו וכלל אזרחי המדינה יקיימו בחייהם (ועל מנת שזה יקרה, יחונכו לעשות זאת) את עקרונות הדמוקרטיה הבסיסיים ביותר.

לי ברור לאן העניינים הולכים. וישנם עוד יהודים המבינים כי דווקא כאן עלינו להיות "אור לגויים" ולהראות כי כבוד האדם לחוד ודתו לחוד. אנחנו בטוח נהיה הראשונים במזרח התיכון לעשות הפרדה שכזו.
אבל עזבו את השיט המתנשא הזה. מי שלא מבין לאן הרוח נושבת, כנראה מפגין נגד הזכות של בתו לצאת עם ערבי. או שהוא מפגין נגד הזכות של הערבי לצאת עם יהודיה. או שהוא מפגין נגד קיום זכויות פרט בכלל. כשגם למפגין הזה לא יתנו להשכיר דירה בצפת כי הוא אינו יהודי מספיק, או לחילופין, בתו לא תוכל להינשא ברבנות כי אינה צנועה מספיק, או שנכדיו לא יוכלו לגור בגליל כי לא יתקבלו לישובים עם רוב ערבי - (והדוגמאות בשפע, יש לי גם על הומואים... אבל בפעם אחרת) רק אז יבין את הטעות שעשה בכך שהרשה לעצמו להיגרר אחרי שונאי-זר חשוכים. מעניין באמת כמה זמן עוד נשאר לי להסתובב עם סגול בשיער.

והכל מתחיל ונגמר באגו וכסף. כי לא חייבת להיות תמיכה פרלמנטרית וממשלתית בפושעים הללו. אבל כמו שאין הפרדה בין דת ומדינה בישראל, ישנה סתירה מוחלטת בין הערכים שמצהיר עליהם בעל תפקיד מסויים ובין מה שהוא מוכן לעשות על מנת להישאר באותו התפקיד. גם פה, כמו לכולנו, יש לראש הממשלה את האופציה של לבחור, זה או זה.

נסיים שוב בשיר של קוואמי, מהאלבום החדש שלו, שבו הוא מנסח ממש טוב את מה שקורה ברחוב ובכנסת.

פות גנוב

חזרתי לפני שבוע מטיול באירופה. שלושה שבועות, ארבע ערים, חורף אחד.

כשאתה חוזר מחו"ל, אנשים ממש מצפים שתהיה בטירוף חושים ושהתשובה לשאלה איך היה תהיה מסע התנשפויות שיכלול אנחות לרוב ואת המילים מדהים, מהמם, מעיף ומטורף מספר פעמים.

זה לא האתר המצוין והנוח לתפעול של "למטייל" ולכן לא אספר פה מהם הטיפים שלי לוונציה (מלבד להביא סירת גומי משלכם, כי האוטובוס ממש יקר).

אני לא הולך להרעיף שבחים על אירופה הקלאסית ובנייניה (רק על הרכבות התחתיות של בירותיה). אני גיליתי את מה שכולם כבר כנראה ידעו אבל לא סיפרו לי לפני שהזמנתי כרטיס. חו"ל לא משנה דבר. זו חוויה, זה כיף, זה שינוי אווירה ומזג אוויר. אבל זה לא משנה מצב רוח, נותן מנוחה למחשבות או מאפשר לישון יותר טוב.

אני מניח שהרבה נוסעים כדי לנוח, לשכוח למעט זמן מהחרא, ואז לחזור ולקלוט שהם בעצם ממש התגעגעו לחרא הישראלי כי הוא מיוחד ושונה.

אני לתומי חשבתי שלנסוע אומר לשכוח ושלשכוח אומר למחוק ושלחזור אומר לעבור הלאה. פחח.

אם כבר, אולי רציתי לפחות כמה שבועות רגועים (אין לי מושג מה ההגדרה שלי לרגוע). והם אכן היו נעימים וחורפיים, מלאים בשלג, דונאטס וקפה. אבל אנשים מניאקים יש בכל מקום, וחבל לי שהטעם האחרון שנשאר לי בפה מהטיול הוא טעם מגעיל.

בברצלונה טיילתי לבד (הישג שדורש פוסט נפרד). כולם הזהירו אותי מהכייסים והזונות ונזהרתי כמובן (רק מהכייסים). ישנתי באכסניה ששכנה ברחוב לא מושך במיוחד ובכל זאת את ההליכה בלילה שרדתי.

אבל הספרדים האלה לא טיפשים. הם יודעים איפה ומתי מונחת בפניהם הזדמנות. אז כשאני ביקשתי מבחור (שאולי מלכתחילה הייתי צריך לחשוש מכוונותיו כי בסך הכל הוא בן אדם) הכוונה לרחוב מסויים, הוא שש להסב את מבטי לכיוון הרחוב המדובר, כולל נגיעה קלה בכתף על מנת להסתיר כנראה את המתרחש מאחור. אז אני תמים. ברור שאני תמים. אני בלונדיני, אותנו תמיד אונסים קודם במועדונים.

התוצאה של קלות הדעת הנוראית שלי (שיש לייחס אותה לשופינג המאסיבי שעשיתי קודם לכן וממנו התעייפתי מעט) היא שגנבו לי את כל תיק הגב שלי. כן כן, את כל התיק הסגול שלי על כל תכולתו. מיותר לציין שבכיתי כל הדרך לשדה התעופה (התחנה הבאה והברורה לי מאליה אחרי מקרה כזה). בגדו בי. חרבנו עלי גם בחו"ל. ואני חשבתי שרק בארץ יש אנשים חסרי לב.

באמת שהיו הרבה דברים בתיק שאני הולך להתגעגע אליהם. אבל הדבר שהכי חַסַר לי בשבוע שעבר מאז שחזרתי הוא נגן המוסיקה שלי שהיה בתיק. זה כל כך קשה לעבור נסיעות, טיסות, המתנות, השתנות, תנומות בלי המוסיקה שלי.

כדי לשפר לעצמי את מצב הרוח, קניתי מיד דיסק עם חזרתי לארץ, את החדש של קוואמי והחלבות. בהחלט אלבום טוב שבעוד מספר שנים לא יתאפשר להפיצו בשל הטקסטים המופיעים בו (ובשל העובדה שהדמוקרטיה בישראל בשלבי התפוררות).

התרסקות

קראשים. על מה ולמה? היש משהו יותר ברור מהעובדה שאף CRUSH לא יוביל למשהו שהוא מעבר לפנטזיה שאפשר לכתוב עליה שיר נעורים עצוב שהמשפט "חלמתי אותנו אחד ועכשיו אני לבד" חייב להופיע בו?

קראשים נועדו להחזיק אותנו בחיים. לאלה שעוברים בין מערכות יחסים, בין עבודות, לובשים את אותם התחתונים במשך שבוע כי אין להם כסף למכונה. קראשים נועדו להיות המשאלה שאיתה נכבה את הנרות על עוגת היום הולדת. זה היה נחמד בגיל 12 וזה יהיה קצת יותר עצוב בגיל 30.

יש סוגים שונים של קראשים. יש את הקראש הרגעי למישהו באוטובוס, שבזמן שהוא מקנח את האף שלו ואחר כך דוחף את הטישו הירוק בין הכסאות, נראה לכם כמו הבעל המושלם. הוא עוזר לנו להחזיק את הנסיעה המייגעת.

יש קראשים שבועיים/חודשיים. אלה הכי קשים. אתה יושב בבר, עובר מולך הבעלים שלו, ומאותו הרגע למשך חודש שלם, עד הבר הבא שתשב בו עם עצמך על חצי גולדסטאר, כל מה שתחשוב עליו זה למה הוא לא הזמין אותי למשרד שלו ולימד אותי הכל על חשבוניות ומס הכנסה.

זה בדרך כלל הופך אותי לסטוקר. אני מוצא את הבן אדם בפייסבוק, לומד עליו ועל משפחתו שעלתה במאה שלפני הקודמת מתימן ועוקב אחרי התפתחויות שונות בחייו לפי הסטטוסים שלו.

הסוגה האחרונה והכואבת לא פחות, אם כי בצורה שונה-נוסטלגית, היא הקראשים פור לייף. אתה היית בן 21, הוא היה בן 19, ילדים שלא יודעים כלום על עצמם או על הסניף הקרוב של זארה. אתה יכול לשכוח ממנו לשנתיים, ואז לראות אותו בקניון והכל חוזר אליך כאילו כלום לא קרה מאז. לא משנה אם הוא יתחתן, ישתנה או חס וחלילה ישמין, אתה תמיד תהיה מוכן לתת לו הזדמנות.

באוטובוס, על הבר, ממרומי מגדל שלום שניה לפני שאתה קופץ, החלומות הם אותם החלומות. אנחנו לא מכירים את הבן אדם בכלל, לא יודעים מה שם משפחתו וגם לא לגמרי בטוחים איך מאייתים את השם הפרטי שלו, אבל אנחנו יודעים ממש טוב לנדוד בדימיוננו לתמונה שבה אנחנו שותים אייס טי על כסאות נדנדה מחוץ לווילה שלנו בכפר שמריהו ומסביבנו הנכדים הניגרים שאימצנו כי את ההורים שלהם גירשו.

הבן אדם הזה, הבחור או הבחורה שלא יודעים דבר על תפקידם המשמעותי בחיינו בכך שהם עוזרים לנו לשרוד ימים אפורים, בטח רואים מישהו אחר לצידם על כסא הנדנדה. ולנו נותר להמשיך לשתות, לתור ולחלום.

בארון

מתמיד רציתי למות. בתור נער הייתי בטוח שזה יקרה בצבא (אבל לא כזה מסוכן לשרת בעזריאלי). אחר כך הנחתי שזה יקרה בתאונת דרכים (מה שעוד עלול לקרות במעבר החציה על סלמה מול שדרות וושינגטון). אני חושב שזה בא ממקום של להיות מוכן, של לדעת איך יראה הסוף.

כמו שבוודאי שמתם לב, טרם מתי. אבל בתור פדנט, עקשן, לחוץ כמו טמפון באמצע הנידה, עם OCD קשה לסדר ותכנון מוקדם - אני מעדיף לדעת לפני. בא לי שתהיה לי הפריבילגיה לדעת מראש ולהתכונן. לא אמנה כאן את רשימת המחלות שיאפשרו זאת, כדי לא לעורר את חמתה של הח"כית הנכבדת מירי רגב שעוד עלולה להוציא את הבלוג שלי מחוץ לחוק.

אני מפחד מהמוות. אני מפחד שזה יקרה ללא התייעצות מוקדמת איתי. זה לא קרה עד היום, אבל אולי דווקא עכשיו, בתקופה שבה לא בא לי למות כי אני מרגיש שצריכים אותי, שאני לא יכול להתייאש כי אני צריך לשחק אותה החזק עכשיו - אולי מחר יפגע בי ג'יפ ויהפוך אותי לעוד שריטה קטנה על הפגוש האימתני שלו.

מפחידה גם הבדידות. כמה קל להגיד היום שלבד לי. מה אני בכלל יודע על לבד? הלבד הכי שחור שיש הוא בסוף.