לא מאשים/משתף

אחח, סדר פסח בקיבוץ. אין מספיק זכרון בכל הכוננים הקשיחים והעננים שבעולם כדי לנסות ולהסביר מדוע החגים סיוט הם. מה מייחד את הקיבוץ? החגיגה בקיבוץ (שכבר מזמן אינו קיבוץ) כוללת 400 סועדים המתכנסים בחדר האוכל (שכבר מזמן אינו חדר האוכל). כלומר, 399 סטרייטים ואני. בני הקיבוץ וקרוביהם מגיעים משפחות משפחות, עם ילדים והקציר הראשון (כן, יש אשכרה תהלוכה עם תוצרת שאמורה לייצג את הקציר הראשון). השירים נחמדים (לא יותר מדי אלוהים אבל לחנים קשים בהרבה), מגיעים לאוכל די מהר (חד"פים) וכולם שותפים לקיפול הבלגן. אני מניח שיכול להיות יותר גרוע (נגיד לחיות תחת סגר). הקיבוצניקים כה יפים הם, גם בני ה-15. 

אולי זו בעצם התחושה המרה (מרור, חיחי) של החגים. אתה מגלה שוב כמה כולם נראים יותר טוב, כמה המשפחות שלהם שמחות יותר. אז כדי להרגיש באמת טוב בחג הבא, עלי לקנות חולצה מכופתרת ואת הנעליים הגבריות האלה שכל הבנים הולכים איתן שעולות מלא כסף ויש להן שם מסובך, לדפוק כמה תרגילי כוח בחדר כושר, לעבור ניתוח הארכת רגליים, לעבוד המון בשמש, להסתפר קצוץ, להיפטר מהמשקפיים ולהתקבל לקורס טיס. פיס אוף כושר קייק.

איני מסויט החגים היחיד. הסיוט הוא כנראה מעבר לתחושה האישית שלי בתור ההומו היחיד (הצנום והנמוך אם כי המתלבש מוקפד) סביב הגפילטע, אלא הוא משהו רחב יותר שהרבה חוששים ממנו. האם הסבל בחג נפוץ בקרב להט"בים המרגישים לא שייכים לפסטיבל ההטרונורמטיבי? האם תחושת הכובד בולטת בעיקר בסדרים של משפחות מסכנות ועצובות (כלומר אשכנזים)? רווקים נהנים פחות? ולמה הכרחי טקס הנסיעה המשותפת והאינסופית בתוך קופסת המוות האיטי (המכונית)?

לקראת החג (או פשוט במקרה) יצא לי לסדר, לנקות, לארגן ולבחור ללכת בדרכים חדשות (אני עכשיו בקטע של נשים). אבל חגים הם כמו ימי הולדת - הם חרא. מדובר ברגעים בהם אתה מסתכל אחורה על השנה שעברה מאז החג חרא האחרון וקולט כי אתה טובע עוד יותר עמוק אל תוך החרא, בזמן שכל החברים וקרובי המשפחה הנחמדים שפגשת בליל הסדר שזה עתה נגמר, דווקא נראים פורחים ומלבלבים לכבוד האביב שהפציע. אם ממש מגעיל אתכם לדמיין את זה עם חרא, נסו חרוסת, התחושה עדיין תהיה מבחילה. החיים הם יציאת מצרים או השלב הקודם, העבדות? (הקשר להגדה - צ'ק!)

בכל סדר פסח בקיבוץ מציגים הילדים, שניחנו בכשרון משחק מדהים, את השיר הזה. מנהג שלא ישתנה בקרוב. כמו גם הסבל. מה שכן יכול לקרות - בשנה הבאה בירושלים המחולקת (הכי אופטימי שלי).

כל לילה

כשבוכים אז כבר בוכים על הכל.

באמצע שיחת טלפון בה שוב הייתי קצר וענייני עם אמא, קיבלתי מייל. אני לא אוהב לתת לדברים קטנים ולא הרי-גורל לעשות לי רע (כי יש חרא שהוא באמת גדול), אבל לפעמים נשברים. פתאום נהייתי נורא נחמד לאמא בטלפון - סימן לבאות - המחסומים הוסרו. סיימתי את השיחה והתחלתי להסתובב בחדר. הגפתי את התריס ובכיתי, בכי תמרורים. אין ספק שלהיות לבד בדירה עוזר להוציא הכל.

ישנם שני סוגי בכי עיקריים. דמיעת עיניים, זליגה איטית, שקטה, מחנק בגרון. השני, בכי מתגלגל (ממש כמו צחוק); כמות דמעות שדורשת לשים את הראש בתוך כפות הידיים; ונזלת. סוף סוף הוא הגיע. הבכי שמחכים לו חודשים, שהוא כולו המון רגעים קטנים שעשו לך לא טוב והצטברו להם בשקט בצד. תוך כדי הבכי מקללים, מנסים להבין אם שוב אתה לא היית בסדר, ממלמלים מילים שרק אתה יודע משמעותן והן כה כואבות. 

בעטתי בדלת של הארון. די ציפיתי שהיא תיפול עלי (כי זה מה שקרה בכל אחת מהפעמים שפתחתי אותה מאז שנכנסתי לדירה) אבל באיזשהו קטע די מעצבן היא נשארה במקומה. אם היה לי בחדר משהו נוח יותר להרביץ לו, הייתי מפרק לו את הצורה, אבל לא מצאתי כזה. זה היה שיא הסצינה. אחריו, מקנחים את האף, עושים פיפי ולובשים ז'קט כי קר. 

זו כנראה תגובה לגמרי חיצונית, אחרת אני לא מבין איך אחרי שהקאתי את כל הנורא החוצה, לא שוחרר למוח איזה חומר שמיד שיפר את מצב הרוח. לכן, אלך לישון עכשיו. לפני, רק אענה למייל ואהיה הכי מגעיל שבעולם.

When the Pawn Hits the Conflicts He Thinks like a King What He Knows Throws the Blows When He Goes to the Fight and He'll Win the Whole Thing 'fore He Enters the Ring There's No Body to Batter When Your Mind Is Your Might So When You Go Solo, You Hold Your Own Hand and Remember That Depth Is the Greatest of Heights and If You Know Where You Stand, Then You Know Where to Land and If You Fall It Won't Matter, Cuz You'll Know That You're Right

וזה שיר אחר שלה:

לא רואה/לא שומע

השבוע נשברו לי המשקפיים. אני לא מהמעפנים שהולכים עם משקפיים מספר 0.00325-, אני מהכבדים (ערק מישהו?) ואני לא רואה כבר יומיים. אני לא יכול לעמוד בבוקר שעות מול המראה ולהתלבט איזו משלוש החולצות שמדדתי הכי מתאימה לאותו היום. אני לא מודע לעובדה שאנשים מנופפים אלי לשלום (מה שבעיניהם בטח נתפס כגושפנקא לרכילות הנבזית שאני סנוב). אני לא יכול להעביר שעות של צפייה בסדרות במחשב וכתוצאה מכך אני אשכרה עושה עם עצמי משהו מועיל (שזה באמת שיא השפל).

אני גם לא רואה פרצופים שאנשים אולי עושים כשאני מדבר או כשהם עוברים לידי. אני יודע בעל פה את שלל האפשרויות, לכן גם בלי משקפיים אני רואה את הבעות הפנים המרושעות שלהם, גם כשאני לא יכול לראות את הפנים שלהם (אני רואה כתמים לבושים גרוע). 

זה דווקא טוב, לא? אני לא רואה את מה שעדיף לא לראות, למרות שאני יודע שזה שם.
בפועל, זה לא כזה כיף. ברגע שאני יודע מה אומרים עלי מאחורי הגב, מה זה משנה שלא הסתובבתי לראות. אם אני מדדה לי בעיר וחלפו על פני שני ערסים/שתי פקאצות/חבורה של תיכוניסטים, אני מראש יודע מה הם הולכים להשתעל. אז גם בלי משקפיים, אני קולט אותם מתקרבים ומצפה לאותה ההרגשה (שתגיע הרי בכל מקרה, גם אם אף אחד לא ישתעל).

אז עדיף להיות עם משקפיים (ממש יקרים) ולהרגיש חרא כי ראית חרא, מאשר להיות בלי ולהרגיש חרא פשוט כי נראה לך שיש שם חרא אבל לא באמת זיהית אותו. האופציה של ללכת עם/בלי ופשוט להרגיש סבבה, בין אם זיהית חרא ובין אם לאו, לא רלוונטית. זה לא אני.

לעבור מהשחור לורוד הזה

שלם שהוא כלום בשל חלקיו. גם אם רבים הם.

אנחנו הולכים ונזקקים יותר ויותר לתחושת שייכות. משפחה, חברים, קהילה (להט"בית), מפלגה (מרצ), תנועה, מקום (מיטה).

אני לא יודע אם השייכות כוללת קרבה, אינטימיות או את הצורך המזדיין הזה שהעבירו אלינו הקופים החרמנים, לרצות מישהו אחר מאיתנו למעננו. (לא סתם אחר מאיתנו, אחר שלא ירצה אותנו).
 

אינסוף אפשרויות עומדות בפנינו היום ומציעות להרגיש בכל רגע ובכל מקום, חלק ממשהו. אטרף, גריינדר, אוקיי קופידון, פייסבוק (בקרוב ימותג כאתר סטוקינגכרויות) והאפשפליקציות עוד רבות. כך אתה "מוקף" חבורה אינטימית של אנשים או חבורה ענקית של חיות אדם, ורק הם יודעים בדיוק איך אתה מרגיש כי הם כמוך נפלו לאותו השפל.

פה ושם אני זורק מידע מועט מאוד לגבי מישהו כזה או אחר שבגללו הוואטס-אפ שלי עובד שעות נוספות. אבל להיכנס עמוק לתוך שיחה בנושא קשה לי, אני מתקשקש בו זמנית עם כף יד אנשים. על מי לספר, מי יותר חשוב, מי יותר נראה לי (להכין טבלה מסודרת למניעת פאדיחות?).
פעם היה יותר קשה למלא אותה. חיכיתי, לעתים ניסיתי וכלום. היום, משהגעתי לגיל בו כבר יש להתחיל בחיפוש אחר חלקה, עושים בשבילי את העבודה. כמעט-קטינים צצים כמו כמעט-מפלגות ואני המחוזר. מחוזר מט לנפול.

מספר שאלות ערכיות מוצגות בפנינו ועלינו לשקול בכובד כוס דעתנו. האם קבוצת משתתפים בוואטס-אפ יכולה להחליף ארוחת ערב? האם הבחור שקורא לעצמו "מת לזין" הוא אופציה שכדאי לתת לה הזדמנות? האם הסתמסות עם 4 בחורים מקסימים בו זמנית נחשבת בגידה? האם רומן עם חייל בן 20 נחשב בעילה?

הכל נפרץ הכל מותר יש המון אין שום דבר

קלמנטינה

*

גלידה בטעם קלמנטינה

מקפיאה את הגרון

מרגיעה את החושים

מכנס קצר וכפכפים

מרגישים את הרוח

משחררים את הכתפיים

יין אדום

מייבש גרון

מעייף עפעפיים

מצעים נעימים

מתחברים אל העור

מחבקים אותי.

*

שנתיים אחרי, אותו החום, אותה הלחות, בלי מזגן, עם מאוורר.

שבר/כלי

מזיין אותך וחושב על מישהו אחר

מוציא אותך לסרט, ידיד ולא יותר

פוגש בקפה שבפינה

אתה לא מהסוג של חתונה

מעניין אינטלקטואלית, מותק של בחור

בחיים שלי לא נתקלתי בכזה אוסף של כיעור.

*

בואו נדבר שניה על גברים.

זאת אומרת, על גברים שרוצים להיות גברים. או חושבים שהם יודעים מה זה להיות גברים. ומנסים ליישם זאת. באופן די פתטי. כי הרי מה הם יודעים על גבריות? או לחילופין, מהי גבריות (אם לא המצאת מונח חדש, שכן זכר לא הספיק, כדי לשלוט בחייהם, נפשם וכיסם של אחרים) ?

אתה הרי גבר. אתה מתחיל איתי.

אתה רוצה להיפגש. אתה רוצה לצאת לטיול לאור ירח.

אתה רוצה קוויקי בצהריים.

אתה כבר לא רוצה. אתה אומר לי את זה.

אתה מרגיש רע עם עצמך. אתה מנסה לנחם.

אתה רוצה שנישאר ידידים.

אתה חושב שאני עושה לך רגשי.

אתה רוצה להתקשר.

אתה מבקש ממני למחוק אותך מהפייסבוק שלי.

אתה מאחל לי בהצלחה.

חברים, הסכיתו נא.

אם אתם גברים מספיק לזיין, אתם גברים מספיק לחתוך.

ואם אתם גברים מספיק לחתוך, אתם גברים מספיק לשים זין על זה שחתכתם ממנו.

ואם אתם גברים מספיק לשים עליו זין, אתם גברים מספיק למחוק אותו מהפייסבוק.

וזה שחתכתם ממנו, שייקח את זה קשה ויתבוסס בשלולית דמעותיו, הוא הרי לא גבר אמיתי, אז עזבו אותו בשקט.

נוסע/חוזר 2

כבר לא הפלה בעיר הגדולה.

חצי שנה. התחלות, שינויים, הכרויות, התנתקויות ועוד מלא תחושות שאביב גפן בטוח מבטא יותר טוב ממני ב"הקוֹל".

כשאני מבקר בתל אביב, אני כבר לא מזהה אותה. כאילו כל ביקור קורה מיליוני שנות אור אחרי האחרון והדברים זזים ומשתנים כל כך מהר (מתי פינו את האוהלים המיוזעים מרוטשילד?!).

ובחיפה, הזמן עצר מלכת. לפני איזה 50 שנה.

מהמישור האינסופי, כשלכל מקום ניתן להגיע ברגל או באופניים בכל שעה, אתה מגיע לעיר שהיא כולה שכונות מפוזרות על גבעות מרוחקות שהקשר היחיד ביניהן הוא קו אוטובוס שעובר פעם ברבע שעה.

אני יכול לפתוח ברשימה ארוכה של כל מה שאין פה, אני מניח שתוכנה ברור. ורשימה של מה יש פה - ובכן, תחבורה ציבורית גרועה (טוב, זה באמת בעיה נקודתית), קור שמקפיא כל דבר (כולל את לב האבן שלי שהיה מלכתחילה כמעט קפוא), רחובות ריקים, אנשים פשוטים ואה, יש פה גם את הטכניון (שזה כמו אונ' ת"א רק עם ג'ינס ונעלי ספורט).

כשחזרתי היום לבלוג כדי לבדוק אפשרות של לחדש קיומו, גיליתי שלפוסט הלפני אחרון הגיב מישהו בשאלה: "נשמע כאילו היית מרוצה מת"א, אז למה לברוח?"

הייתי רוצה שעכשיו כבר תהיה לי תשובה, אבל אני לא בטוח שיש. האם לימודים/עבודה/דירה/קשר סיבות מספיק טובות לעזוב הכל ועבור למקום אחר? האם זו בריחה, שכן יכלת להישאר באותו המקום (המוכר, הנוח, המלא במתחנגלים) ולנסות למצוא את עצמך בו. מה, משעמם אז עוזבים? כולם לובשים זארה, אז קמים והולכים?

מעייף להתחיל מאפס. אנשים חדשים שכדי שיהיו חברים שלך אתה צריך שוב, לאט לאט, לגלות להם עוד על עצמך. דרכים חדשות שיש לשנן לאן הן מובילות, מרכולים (אני לא מאמין שהשתמשתי במילה הזאת) לא מוכרים להשוות מחירים ביניהם והמון אבל המון סטרייטים - שזה מעבר חד (ומכוער ואכזרי ומוחק חיי מין) מאין כמותו.

כמה רפש הטחתי בתל-אביב. היא אכן עדיין מלוכלכת. ולא אשקר, יש משהו נחמד בלהיות טיפה (ממש טיפל'ה) פחות מודע למה כולם לובשים ומהם המקומות החדשים שכדאי לקפוץ אליהם (פה יש להתעדכן במקומות שנסגרים).

אבל מגע, בטחון קהילתי (סז"ר* לא יבין), פאקינג דלי גלידה בשלוש בבוקר - מה כבר ביקשתי.

אין לדעת לאן מחשבותנו הפתלתלות יקחו אותנו ואיפה נהיה בעוד שבוע, חצי שנה. אולי נברח, אולי נעמוד במקום.

אתה משתנה, נפגע, מתאכזב, מחליט שלא בא לך יותר וחוזר לאותה הנקודה. נו ואחרי שנתיים, שוב בורח.

*סז"ר - סטרייט זר